נ.מ סופיה:
לאחר שסיימנו לאכול את ארוחת הערב שמייקל הכין עזרתי ללורטה להתארגן למיטה, היא נכנסה להתקלח ועזרתי לה כשביקשה.
כשהיא סיימה להתלבש עזרתי לה בזהירות לעלות למיטתה, היא קראה את ספרה, ספר חדש.
מאחר שהיא סיימה את הספר הקודם סוף סוף אני יכולה לקרוא את הספר האחרון בסדרה.
לקחתי אותו איתי, אולי אני אספיק לקרוא היום.
מזגתי מים בבקבוק לגברת לורנס, הגיע הזמן ללכת.
מייקל נכנס לחדרה ועמד מול מיטתה
"אני יוצא, אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי. לילה טוב" הוא הודיע וכתגובה לדבריו היא הנהנה בראשה.
"לילה טוב מייקי, לילה טוב סופיה ותודה" היא אמרה
"אין בעד מה" השבתי ויצאתי.
מייקל בא יחד איתי, ירדנו ביחד במעלית.
כשהמעלית נפתחה הלכתי למכונית שלי שחנתה פה מאתמול. מייקל הלך למכונית שלו. פתחתי את המכונית וכרגיל ניסיתי להתניע, התגעגעתי לזה וזה מוזר.
אחרי כמה דקות של נסיונות כבר לא התגעגעתי לזה וכנראה שגם למייקל נמאס לחכות כי הוא התקדם לעבר המכונית שלי. הוא פתח את הדלת והתניע את המכונית במהירות מבלי לומר מילה ואז חזר למכוניתו.
הגענו באותו זמן לביתי. מייקל אמר לפני זה לחנות קצת יותר רחוק, כדי שבמידה והפורץ יחזור הוא לא ידע שאנחנו פה. לאחר שחניתי התקדמתי לביתי ומייקל, שהגיע מהמכונית שלו, עמד בקצב שלי.
"מוכנה?" הוא שאל ברוגע לפני שנכנסנו, הינהנתי בראשי ופתחתי את הדלת. הבית נראה בדיוק כמו שהשארתי אותו בבוקר. דבר לא השתנה.
"אנחנו לא יכולים להיות פה, אנחנו צריכים להיות בחדר פנימי" מייקל הורה.
הובלתי את הדרך לחדר השינה שלי, זה החדר היחיד בבית מלבד השירותים והמקלחת.
מייקל חלץ את נעליו, הוא אמר שזה כדי שבמידה והפורץ יחזור הוא יוכל להתגנב בשקט מבלי שישמעו את צעדיו. חלצתי גם אני את נעליי.
ישבתי על המיטה והוא התקדם לעברי.
"איי כוסעמק" הוא קילל והתיישב לצידי במהירות.
הסתכלתי עליו בבלבול
הוא הרים את כף רגלו והוציא ממנה משהו שהיה נעוץ בה, לא יכלתי לראות בגלל החושך.
"מה זה?" הוא שאל
"אין לי מושג" השבתי
הוא הביא לי את זה והנחתי על השידה ליד מיטתי.
אני אסתכל על זה בבוקר
"אז מה עכשיו? פשוט מחכים?" שאלתי
"בדיוק, זה החלק המשעמם" הוא השיב
הוצאתי את הטלפון מהכיס.
"את צריכה לכבות אותו, הוא עושה אור" מייקל אמר
כיביתי את הטלפון בעצבים, אני מתחרטת שהסכמתי לזה, יכלתי לישון עכשיו או לקרוא.
הסתכלתי בשעון, הזמן עבר לאט.
"נניח והוא חוזר לפה, מה נעשה?" שאלתי
"קודם כל את לא תעשי כלום" הוא אמר והדגיש את המילה את ואז המשיך בדבריו
"ובמידה והוא יחזור אני אצא אליו עם אקדח ואשאיר אותו פה עד ששוטרים יגיעו" הוא סיים
"אקדח?! אתה השתגעת?! הבאת לפה אקדח?!" שאלתי בשוק, לא מבינה למה לא ציפיתי לזה.
"מה חשבת? שנעשה איתו מלחמת כריות?" הוא השיב בציניות והתעלמתי.
היו כמה דקות של שקט.
"שבוע הבא אני חוזר הביתה" הוא שבר את השקט
"כמה זמן היית פה?" שאלתי
"כמעט חודש, מאז שאמא שלי שברה את הרגל" הוא השיב. הזמן עבר כל כך מהר.
"אז תבוא לבקר אותה" אמרתי
"הלוואי וזה היה כזה פשוט. אני עובד רוב הזמן והנסיעה ארוכה" הוא ענה
"אני בטוחה שאפשר לסדר משהו" השבתי
"אני מקווה" הוא השיב
בדרך כלל לא יוצא לי לנהל שיחות כאלו.
אנשים לא נפתחים בפניי ואני לא נפתחת בפניהם.
כנראה שזו העייפות מדברת ולא אני.
דיברנו במשך שעה נוספת על כל מיני דברים.
הוא סיפר לי על הקעקועים שלו, יצא לי לראות רק את אלו שבכף ידו אבל לפי מה שאני מבינה הם מובילים לעוד הרבה.
"יש לך קעקועים?" הוא שאל
"רק אחד" השבתי בקצרה
"איפה?" הוא התעניין ושאל
"ביד" השבתי
"קעקוע של מה?" הוא המשיך עם השאלות
"שתי קוביות קרח" עניתי
"בגלל העיניים שלך נכון?" הוא אמר
"מה?" שאלתי, על מה הוא מדבר?
"העיינים שלך הן בצבע תכלת קרח" הוא ענה
"לא, זה לא קשור לזה" השבתי
"אז למה?" הוא שאל
"אני אספר לך בפעם אחרת" התחמקתי מהשאלה, זה סיפור מטומטם.
עצמתי את עיניי לכמה דקות, לא כדי לישון אלא כדי לחשוב, הרי אני לא יכולה להירדם בסיטואציה שכזו.
הצצתי בשעון השעה הייתה 00:20.
בעוד דקה יעברו 24 שעות בדיוק מאז מה שקרה.
אני גם סקרנית לראות מה היה הדבר שדקר את הרגל של מייקל. לא יצא לי לדבר עם קייט והיא חייבת לי כמה הסברים.
יש גם את החתונה של אמא שלי, שעליה אני נמנעת מלחשוב, במיוחד על השמלה הסגולה והמכוערת שאאלץ ללבוש.
והדבר שאני הכי מדחיקה ונמנעת מלחשוב עליו הוא ג'יידן. עבר כל כך הרבה זמן מאז שאפילו חשבתי על השם שלו. אני שונאת אותו כל כך.
דבר נוסף הוא שמעניין אותי לדעת לאן ג'ייק הלך? הרי אין לו עבודה והמשפחה שלו רחוקה. ואחרי שהעפתי אותו הוא בא שוב, סימן שהוא עדיין פה.
העפתי מבט לכיוונו של מייקל והוא נרדם, לחשוב שהבוקר הוא אמר לי שהוא מתקשה לישון. זה לא נראה ככה. מאחר ואין שום רעש או סימן לפורץ החלטתי לא להעיר אותו עדיין וחיכיתי בעצמי.
מדי פעם הסתכלתי בשעון, עברו כבר כמה שעות ולא קרה כלום. אני מתחילה לחשוב שהמלחייה עשתה לו טראומה.
עבר עוד קצת זמן ואז שמעתי רעש.
"מייקל" לחשתי, לא הייתה תגובה
"מייקל!" לחשתי קצת חזק יותר ועדיין הוא ישן.
ניענתי את גופו באגרסיביות והוא המשיך לישון.
"אין ברירה" מילמלתי לעצמי. יצאתי בשקט מהחדר והצצתי לסלון, הוא היה ריק, נשמתי לרווחה וחזרתי לחדר.
"למה אתה ישן כמו סלע?" אמרתי
ישבתי על המיטה ושוב הסתכלתי בשעון, השעה הייתה 3:49, מחר יהיה קשוח.
כל הרעיון של המארב הזה היה מטומטם, הרי מלכתחילה לא הייתה לי בעיה לישון בבית.
לקחתי את המסיר איפור והורדתי את האיפור מפניי.
החלטתי לחכות עוד קצת, רק כדי להיות בטוחה.
בפעם הבאה שהסתכלתי בשעון השעה כבר הייתה 5:13 ובחוץ כבר נהיה מעט אור. ניצלתי את ההזדמנות והסתכלתי על מה שמייקל דרך. זה היה עגיל. כנראה זה שג'ייק חיפש.
הרמתי את העגיל ובחנתי אותו, הוא היה בצורת לב ובתוכו יהלום. אני מכירה את העגיל הזה, ראיתי אותו לפני, השאלה היא איפה?
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
