נ.מ מייקל:
הכנסתי אותה לתוך המכונית ונסענו.
"אז מה היה עם אבא שלך?" היא שאלה האלכוהול כן השפיע עליה. למה שהיא תשאל את זה.
"הוא עזב כשהייתי בן שנתיים, אני בכלל לא זוכר אותו" עניתי.
"מה קרה עם ההורים שלך?" שאלתי
"הם סתם לא היו מסתדרים, לא משהו מיוחד" היא ענתה. עכשיו אני בטוח שהיא הושפעה, היא לא הייתה עונה על שאלות כאלה בדרך כלל.
"הגענו" אמרתי ורכנתי עם גופי כדי לפתוח לה את הדלת.
"אני צריכה אותך, שתעזור לי במשהו" היא אמרה
"מה זה?" שאלתי
"בוא ותראה" היא אמרה והתקדמה לעבר ביתה
יצאתי מהמכונית והלכתי אחריה.
נכנסתי אחריה לביתה
"מה את צריכה?" שאלתי והיא הלכה לחדרה, גם אני הלכתי אחריה, היא פיזרה את שיערה והשילה את נעליה. "שתפתח את זה" היא אמרה והסתובבה כדי שאפתח את הרוכסן באוברול שלה.
הזזתי את שיערה הצידה והנחתי את ידי על כתפה, ביד השנייה פתחתי את האוברול, היא לא חיכתה שנייה ופשטה אותו, היא נשארה בתחתונים בלבד.
היא הסתובבה לכיווני אבל הלכה אל הארון שלה, לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה, היא מושלמת.
היא לבשה חזייה ומעליה חולצה שחורה צמודה יחד עם מכנסי טרנינג אפורים.
"את לא הולכת לשום מקום עכשיו" אמרתי
היא יצאה מחדרה "מי שאל אותך?" השיבה
"אל תיהי קשה, זה לטובתך" אמרתי ונעלתי את הדלת, הכנסתי את המפתח לכיס הקדמי.
"אתה לא תמנע ממני ללכת" היא אמרה תוך כדי שנעלה נעליים.
"תיהי בטוחה שאני כן" השבתי
"למה את כל כך לחוצה ללכת עכשיו בכלל, כבר מאוחר, בטח הוא ישן כבר, לכי בבוקר" אמרתי
"אתה לא תבין" היא השיבה ובאה לכיווני.
הוצאתי את המפתח והחזקתי אותו ביד מבלי שהיא תשים לב.
היא בכל זאת הכניסה את ידה לכיס וחיפשה את המפתח, כשהיא הבינה שהוא לא שם היא עברה לכיס השני ובהינו בעיניים אחד של השני.
אחרי שנייה היא רצה ויצאה מהחלון במהירות, המפתח עדיין היה ביד שלי. הרגשתי את הכיס השני.
המפתח שלי לא היה בו. רצתי במהירות אחריה.
היא כבר הייתה בתוך האוטו והוא היה מונע, הספקתי להיכנס לפני שנסעה.
"השתגעת?!" צעקתי תוך כדי שהוצאתי את המפתח מהאוטו והוא התכבה.
"אני השתגעתי?! אתה זה שמונע ממני להגיע לאן שאני רוצה!" היא צעקה בחזרה
"כי את אידיוטית שרוצה לסכן את החיים שלה" השבתי בצעקה
"אתה לא תבין! הוא היה כל כך שמח ואז כל כך עצוב וזה בגללי- אני מנסה לתקן את הטעויות שלי ואתה מונע ממני לעשות את זה" היא השיבה בחזרה
"בואי ניכנס ונדבר על זה שם" אמרתי בקול רגוע
היא נאנחה ויצאה מהמכונית.
פתחתי את הדלת עם המפתח שהיה אצלי.
אני יודע בדיוק איך היא מרגישה, זו תחושת אשמה שאוכלת אותך מבפנים, ככה אני מרגיש בכל פעם שאני מבקר ועוזב את אמא שלי, זו גם אחת הסיבות שאני לא מרבה לבקר.
היא ישבה על הספה וישבתי לידה
"אני יודע שזה קשה, תסמכי עליי, אני מבין אותך אבל מחר בבוקר את לא תרגישי את זה יותר, יהיה בסדר" אמרתי, היא הסתכלה לתוך עיניי ואז חיבקה אותי.
זה מפתיע.
עטפתי אותה בזרועותיי, היא הרימה את ראשה ונישקה אותי. היא החזיקה את פניי בידיה
והנחתי את ידי על מותנה והזזתי את שיערה מפניה.
נשענתי על הספה והיא רכנה מעליי.
עברתי למצב של שכיבה על הספה, היא עצרה את הנשיקה והניחה את ראשה על כתפי.
היא הייתה עליי, שמעתי את נשימותיה ושיחקתי בשיערה.
אני לא יודע במשך כמה זמן שכבנו ככה אבל כשהסתכלתי עליה היא ישנה.
עצמתי את עיניי ונרדמתי. מבלי לנסות אפילו, איכשהו זה תמיד קורה כשאני איתה.
"קום כבר!" הרגשתי מים על פניי וקמתי במהירות
"תודה באמת!" היא אמרה בעצבים
"כולי רטוב" התלוננתי בהתנשפות
"זה הדבר היחיד שהעיר אותך" היא אמרה, פשטתי את חולצתי הרטובה.
"חייבים לנסוע" היא אמרה, הסתכלתי בשעון, השעה 6 בבוקר, היא באמת מתאוששת מהר.
היא כבר הייתה מוכנה ואני ציחצחתי את שיניי עם מברשת נוספת שהייתה לה. היא חיכתה כבר בחוץ.
שמתי את החולצה בחזרה אבל לא כיפתרתי אותה.
"כשהייתי בגיל שלך אני עדיין גרתי עם אמא שלי" אמרתי, היא הסתכלה עליי והתעלמה מדבריי
"את עדיין ממש צעירה" הוספתי
"אז אתה מודה שאתה זקן?" היא שאלה בשובבות
"זה לא מה שאמרתי, מה שאני מנסה להבין זה מה קרה לך" התוודתי, זה יהיה שקר להגיש שאני לא מת לדעת מה הסיפור שלה, מאחר שהיא חולקת ממש מעט.
"לא קרה לי כלום" היא אמרה בשילוב ידיים
"התיאוריה שלי היא שאת ואמא שלך לא הסתדרתן ואת ברחת מהבית" ניחשתי
"לא בדיוק" היא אמרה
"אז מה כן בדיוק?" שאלתי
"למה אתה כל כך מתעניין פתאום?" הבעת פניה נהפכה למסוכנת, אני חייב להודות שזה די מדליק אותי.
"רק סקרנות" אמרתי, היא כיווצה את עיניה ובחנה אותי
"צדקת בחלק שלא הסתדרנו" היא הודתה
"אז לא ברחת מהבית" חיכיתי לאישור והיא הנהנה
"היא העיפה אותי" היא הודתה ובלעה את רוקה.
"מה עשית?" שאלתי ופניה זעפו
"מה גורם לך לחשוב שעשיתי משהו?! אתה לא מכיר אותה ולא אותי! אנשים כמוך הם הסיבה שאני לא משתפת!" היא התפרצה, היא צודקת, מה חשבתי לעצמי?
מאחר וגדלתי רק עם אמא שלי תמיד הרגשתי צורך להגן עליה, בגלל זה אני נוטה לקחת את הצד של האם, מבלי לדעת אפילו את הסיפור.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
