Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 1.1

Part: 1.1/ דלתות נעולות
•°•°•°•°☆°•°•°•°•
"אנחנו מסתובבות כבר שעות! אין כאן נפש חיה. ידעתי שזה רעיון גרוע לחפש משרת עם מפתחות." גנחתי בתסכול ועצרתי מלהמשיך ללכת עוד במסדרונות הארמון.
"אני רעבה וכל מה שאכלתי היום היה פירות, אני לא מתכוונת להמשיך ככה כל הלילה." הכרזתי ושילבתי ידיים.
"אני גם עייפה." קייטי פרשה לעברי את ידייה, מבקשת שארים אותה.
"אבל גם אני עייפה!" נאנחתי וכשהביטה בי בתמימות, הרמתי אותה.

לפני שנה- נואל לורנס

"אני לא אשאר כאן! אני לא מתכוונת לחכות לה יחד איתך!" התפרצתי והרמתי ידיים, נמאס לי.
"אני אצא מהארמון הזה ואמשיך לחיות, איתך או בלעדייך! אני לא אמשיך לשבת כאן בסבלנות, אתה לא יכול להשאיר אותי ככה!" הסברתי בכעס.
כבר שנתיים שאני נשארת בארמון לצידו, מחכים יחד שקימברלי תחזור.
ליאם כבר עייף מלחפש, העונשים חזרו והכל קורס, הוא מחייך באמת רק כשקייט נכנסת אל החדר.
אני כבר לא עומדת בזה.

"אני חושב שהגיע הזמן שתפסיקי לשתות." גיחך וחטף מידי את כוס הוויסקי, שלא מזמן הייתה מלאה בוויסקי שלו.
"אני חושבת שלא תתערב," הצבעתי לעברו, עיניי שרפו מרוב דמעות.
"היא לא עזבה רק אותך," הזכרתי, "היא עזבה אותי, את ליאה, קייט, אמילי, רוז, קלואי, אמנדה, אלכס, שהשמיים יסלחו לי, היא עזבה כל אחד ואחד מאיתנו, לא רק אותך!" יבבות נפלטו בין שפתיי הרוטטות, ניסיתי להילחם בהם.
"היא הייתה החברה הכי טובה שלי והיא עזבה אותי," הלב שלי התכווץ וכאב יותר ויותר עם כל רגע שחלף, ידי נחה על ליבי וניסתה לנחם את הלב הפגוע שלי.
"עשיתי הכל בשבילה, בחרתי לבוא לארמון המגוחך הזה רק כדי לעזור למפונקת הזאת והיא פשוט עזבה אותי!" התפרצתי בבכי, שמטתי את כוס הוויסקי והיא התנפצה על ריצפת חדרו של ליאם, כיסיתי את פניי עם ידיי והבכי לא פסק, היא רק החמיר.

"אני לא יכולה להישאר כאן ולחכות כשאני לא יודעת אם היא מתכוונת לחזור, אני לא יכולה לא לדעת מי אני בלעדייה." מלמלתי בין יבבה לייבבה.
הייתה לי משימה אחת בחיי, והיא לשמור עליה, מי אני עכשיו כשנכשלתי?

"אני יודעת שאולי רע לה עכשיו, והיא לא עושה זאת מרצונה, אבל כל כך כואב לי להישאר בארמון הזה ולעצור את חיי עד שתחזור." הורדתי את ידיי מפניי, הסברתי בקול חנוק את רגשותיי, ליאם רק נעץ את עיניו בעיניי.
ריח הוויסקי השתלט על החדר, הוא שתה הרבה לפני שהצטרפתי.
"אני כל בוקר קמה והיא לא פה, הגעתי לכאן רק בשבילה והיא לא כאן.
לעזאזל, לפעמים אני מרגישה שנולדתי רק בשביל לעזור לה." הפעם התפרצתי בצחוק.

"לא ידעתי שיש בך כל כך הרבה רגשות." חיוכו המשועשע עלה שוב על שפתיו.
"איך אפשר לחשוב שיש בי עוד משהו מעבר למתנדבת של ונוס?" הפעם חטפתי את בקבוק הוויסקי מהשידה שלו, הוא מיהר לעמוד מאחורי ולנסות לקחת אותו בחזרה.
"האגדה המטופשת הזו לקחה לי שנתיים וחצי מהחיים," הסתובבתי להביט בו, הוא היה מטושטש מאלכוהול בדיוק כמוני.
"אל תעשי את זה, אנחנו נתחרט בבוקר." לחש ובחן את פניי, יודע בדיוק לאן אני חותרת.
"הגיע הזמן שאקח בחזרה." שפתיי התנגשו בשפתיו, בקבוק הוויסקי נשמט מידי ונשפך על הריצפה, למרות שלא נשבר.
"אוי לא." מלמלתי אל תוך הנשיקה, מתכוונת אל הבקבוק "תאמיני לי, זו לא הצרה היחידה שלך." חייך אל תוך הנשיקה, פושט את החולצה שלי.