Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 2.6

Part: 2.6/ הנסיכה הקטנה
•°•°•°•☆•°•°•°•

"זוזי מהדרך שלי." דחפתי את לוסיה ופתחתי בתנופה את דלתות הארמון הכבדות.
כל כך כבדות שהרגשתי את השרירים שלי מתכווצים.

השמש בצבצה, הזריחה החלה באור מלטף להאיר ממרחק, למרות שהחושך עוד היה ניכר.

"לעזאזל עם כל הארמון הזה," התקדמתי בהליכה מהירה אל עבר השערים, מותירה מאחוריי סיפור משוגע ואנשים עוד יותר.
"הלוואי ויעלה כולו באש!" צרחתי ואיגרפתי את כפות ידיי, כועסת, מושפלת וכל כך מותשת, נסיתי לפלש את דרכי בשלג העמוק, שהרגשתי מלטף לי בקרירות את הקרסוליים.

כשחלפתי על פניהם, השומרים שתקו.
גם הם הספיקו לשמוע על צו המלך, לא ייקחו יותר מכמה שעות והמדינה כולה תשמע עליו, ובעוד כמה ימים- כל השלושת המדינות. 

בפנייה ימינה בכביש הגישה לארמון, ואחריה שמאלה, כבר הצלחתי לראות את היער מבצבץ ממרחק, רק מחכה שארוץ אליו ואצרח את נשמתי, אולי אחבוט באיזה גזע עץ אקראי ואקלל את הרגע שהחלטתי לעשות זאת, כי סביר להניח שאשרט משבב עץ רופף. 

ריח הגשם שטפטף הלילה, עוד נותר באוויר, מזכיר לי ריח של מלחמה שמתקרבת.
וזה היה ריח נוראי ויפייפה יחד, מהסוג שגורם לי להיחנק לרגע ולשכוח איך לנשום; להיתקע, לא לדעת איך לשאוף ואיך ולנשוף.
מהסוג שמהדהד לך בריאות כל כך חזק עד שזה מרגיש כמו אגרוף בבטן. 

עצרתי מללכת, בחנתי את היער החשוך שעומד ממרחק בצד השמאלי שלי, ולרגע נוסף בחנתי את הארמון המוזהב שעמד בצידי הימיני.

"לא רק שלא הצלחת לכבוש את הממלכה הזו, אפילו הצלחת לאבד את שלך." כבר יכולתי לשמוע את קולו של טום מנקר לי בראש, צוחק, ולאחר מכן מושך בשיערי בדרישה שאמצא פיתרון, כזה שידע לפסול ומיד להציל אותי בפיתרון משלו.

הוא תמיד עושה את זה, מציל אותי, כל כך הרבה פעמים עד שכבר שכחתי ממי וממה הוא מציל אותי.

"אני לא נסיכה שכולכם צריכים להציל כל הזמן." הצהרתי בשיניים חשוקות, נשמתי עמוק בנסיון להירגע, ולשם שינוי לא לפרוץ בבכי.
"והסיבה היחידה שאני עוד נותנת ללב החלודה שלו לפעום, היא אך ורק בגלל שפתח לי את דלתות הארמון ביום הראשון." הצהרתי בהתגוננות, מתנצלת ומתרצת את הכישלון החרוץ שלי.
"בסיבוב הבא אני אנצח."

"חכי רגע!" קולה של לוסיה נשמע מאחוריי, מיד הסתובבתי לעברה.
היא התקרבה, צעד ועוד צעד נואש, מפלסת את דרכה בשלג העמוק ושולי השמלה האדומה שלה מקושטים בשלג.
"חתיכת כלבה תחמנית," מיהרתי אליה ואיגרפתי את ידי הימינית חזק יותר, מתאפקת לא לשלוף לעברה ציפורניים חשופות.
"מהרגע הראשון ידעתי שאת זוממת משהו," הפעם הצבעתי עליה באזהרה, "מהרגע הראשון שראיתי אותך הייתי צריכה לדעת שאת צרה מהלכת." הפעם לחשתי באיום קריר, כזה שהיה מסוגל לעמוד מול הסופה המאיימת והקרה ביותר.