Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 5.1

Part: 5.1/ עוגת חתונה
•°•°•°•☆•°•°•°•

השעה הייתה מאוחרת, אמנדה ואלכס עזבו את החדר כבר מזמן.
אני אמורה להרדם, או לפחות לנסות, הרי מחר אד מתכוון לראיין אותי ואני אמורה להעמיד פנים שהעולם שלי לא מסתובב בקצב שאני לא מצליחה לעמוד בו. 
אבל אני לא מצליחה, ואני ממשיכה להשאיר את עייני פקוחות ולהקשיב לרחשי הרקע מבעד לחלון, בעוד השמיכה הדקה מגוננת עליי. 

לאחר שעה של רק רוח ועלים, הדלת נפתחה ומיד נטרקה, צעדים נשמעו מתקרבים אל המיטה.
גם בלי להרים את הראש, ידעתי מי זה היה.
"אילו הייתי רוצה להיות בחברתך הלילה פשוט הייתי מגיעה לחדר שלך, אתה יודע, אני לא בדיוק צריכה הזמנה." מלמלתי והשארתי את גבי מופנה אליו.
הוא נשכב על המיטה לצידי והניח את ידו על מותניי, "אני הולך להגיד לך משהו," ליאם לחש אל אוזניי בעדינות ורכות "אבל אל תסתובבי, בסדר?"
"אתה מתכוון לספר לי שסילקת את רייצ'ל? אתה לא רוצה שאראה את החרטה בעיינים שלך, נכון?" חייכתי מבעד להתגרות הצינית, הוא צחק צחוק קל, כמעט מתאמץ, והניח נשיקה קלה על עורפי ושאף את ריח השיער, משכנע את עצמו שכל זה אמיתי.
"לאבד אותך היה הדבר הכי קשה שאי פעם קרה לי, ולקבל אותך בחזרה היה הדבר השני הכי קשה." קולו היה חלש, כאילו התאמץ לשכנע את עצמו לתת לי להקשיב, להגיד את זה בקול.
"בלילה שבו נעלמת, חיכיתי לך ממש כאן בחדר הזה, עם טבעת מגוחכת וקערת קוראסונים שהשף אפה במיוחד, עם המון שוקולד." קולו נסדק מבעד לחיוך, ניסיתי להסתובב להביט בו, להקשיב אפילו יותר, לא לפספס אף מילה.
אבל הוא חיזק את האחיזה במותן שלי, עוצר בי.
"אל תסתובבי." הוא ביקש, כמעט דרש ובכך טשטש את הקול הסדוק.

"חיכיתי כל הלילה, ואז בבוקר אמנדה ואלכס הגיעו, הן חשבו שהיית איתי בזמן שחשבתי שהן היו איתך.
המשכתי לחכות, הנחתי לעצמי ששוב נכנסת לצרות ועוד רגע תצטרכי עזרה, עוד רגע אלכס תיכנס לחדר בהיסטריה ותגיד שהיא מתפטרת ולא משלמים לה מספיק כדי להתמודד איתך." הוא צחק שוב מעצם הזיכרון, או מהתמימות שאז הייתה לו, לחשוב שאני עומדת לחזור בכל רגע.
"בסוף היום כבר ידעתי שקרה משהו, כבר באותו הלילה חיילי משמר הממלכה יצאו בחיפושים אחרייך. הם לא מצאו כלום.
אחרי שבוע, בצעד נואש, פניתי אל ג'ייק, הוא העמיד פנים שגם חיפש אחרייך, הוא פרץ בבכי במשרד שלי והתחנן לעזרה, לצבא, לחיילים, לכל דבר שיכול לעזור לו למצוא אותך.
בדיעבד, אותם חיילים עזרו לו בכיבוש אתלאיה.
הייתי צריך לנחש, הייתי צריך להטיל בו ספק, הייתי צריך להטיל בהכול ספק." הפעם הוא נזף בעצמו, הלב שלי הלם בחוזקה והרצון להסתובב אפילו יותר.
אבל חיכיתי, הוא חיכה שלוש שנים, מי אני שאעז להאיץ בדבריו?

"כל רגע אז הרגיש לי כמו שנייה לפני שיגעון, כמו לעמוד על צוק ורק לחכות ליפול.
שכחתי איך לנשום, איך לחיות, שכחתי מקיומה של התחרות, מקיומו של הכתר, לכל הרוחות, קימברלי, שכחתי שאני בכלל המלך." אצבעותיו ליטפו את מותניי בעוד גבי נצמד לבטנו, אני בטוחה שלולא הייתי מתרכזת במגע העדין, הייתי פורצת בבכי.
"בשנה השלישית כבר הכרחתי את עצמי לשכוח כמה רציתי שתהיי המלכה." הלחישה הייתה עדינה יותר, והוא הניח נשיקה בשקע הצוואר שלי.
"כשהגיעו שמועות על כיבושים מעבר לגבול המזרחי, לא תיארתי לעצמי שזו את, הייתי כל כך ממוקד בלחפש אחרייך בכל פינה בדיינימור שלא האמנתי שהצלחת לצאת ממנה.
בשנה השנייה אני חיפשתי את ארוסתי," נשיקה נוספת, "את אהובתי," עוד אחת על הכתף, "בעוד כולם חיפשו גופה להתאבל עליה." נשיקה שלישית וממושכת יותר.
"כולם ניסו להציל את הלב שלהם בעוד אני רציתי להציל אותך, אני כל כך רציתי, כל כך ניסיתי, עד שרק כשחזרת הבנתי כמה לא שמרתי על הלב שלי, כמה הוא נשבר, כמה הוא בקושי פועם, כמה חסר תועלת הוא נותר.
ניסיתי להדביק את הפער, ללמוד לשכוח אותך בזמן שכולם לומדים לקבל אותך בחזרה." ידו עברה לשחק בשיערי בהיסח דעת, נדמה ששכנע את עצמו שסיפר לי איך עבר עליו היום ולא איך עברו עליו שלוש השנים הדורסניות האלה.