Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 0.5

Part: 0.5/ להסתלק מכאן בבוקר
•°•°•♡•°•°•

"ומה יעזור לי להירגע, אה? תגידי לי, בבקשה תגידי לי; מה יקרה אם ארגע?!" הוא צעק בתסכול ומשך בשערות ראשו.
זו תחילתה של השנה השלישית מאז שקימברלי עזבה, או נלקחה, או אבדה.
מי יודע? למי עוד אכפת בשלב הזה? 

"אני לא יכולה לראות אותך ככה." לחשתי בעצב והיסוס. "קים לא הייתה רוצה לראות אותך ככה." לחשתי בקול חלש קצת יותר, כמעט ולא נשמע. אבל המבט הקר שזרק לעברי העיד- הוא שמע והיטב.
"נואל לורנס, מה בראש החולני שלך גורם לך לחשוב שאכפת לי מה היא הייתה רוצה או לא?" הוא התיישב ברשלנות על הספת אורחים שבחדר השינה שלו ונשם עמוק, משפשף את כפות ידיו בעינייו ומנסה לחשוב בצלילות. "מה גורם לך לחשוב שאכפת לה איך אהיה?" שאל בקול כמעט שבור.
הפעם לא ניסה לחשוב בצלילות, אלה ניסה לטשטש את הדמעות בעיניו שמאיימות להתפרץ. "כואב לי." החניק יבבה חלושה.
התקרבתי בהיסוס והתיישבתי לצידו, מוכנה להקשיב למה שהדחיק כבר שנתיים שלמות, בדרכו להיכנס לשנה השלישית.
"כואב לי בכל נשימה בעוד שאני לא יודע אם לה כואב גם." נשם עמוק בקול רועד. 

הדלת נפתחה, לוסיה נכנסה פנימה במבט עצוב. "איך לא שורף לכן? איך אתן לא מתפתלות בכאב בכל נשימה כשהיא לא כאן?" שאל בלחישה מרה. "קל לי יותר לחשוב שהיא הלכה מרצון." השיבה לוסיה והתיישבה על רגלייה אל מול אחיה המתוסכל. "ואם היא לא?" התערבתי בכעס על האפשרות שהעלתה בשיחה. "ואם כן? נשב בסבל ונחכה לה כל החיים? לא חשבתם על האפשרות שהיא הסתלקה מרצונה החופשי? לקחה את הרגליים וברחה מהארמון שכל חייה שנאה?" קמה בחיפזון על רגלייה ונאמה את הנאום שאף אחד לא אעז לומר בקול.
המלך עירום, והיא האמיצה מספיק לצעוק את זה.
"אב-" "היא קמה והלכה. נטשה את כולנו ולא הביטה שבריר שנייה לאחור.
לא הגיע הזמן שגם אנחנו נמשיך הלאה?" קטעה אותי ופנתה אל אחיה. "צא מהחושך שהיא השאירה אותך בו, היא לא תחזור ואתה לא תוכל להתאבל לנצח." "אל תג-" "היא אף פעם לא באמת התכוונה להישאר." הפעם ליאם היה זה שקטע אותי בלחישה. "לא, דיי, תפסיקו שנייכם!" התפרצתי "ואת, תפסיקי להכניס לו את השטויות האלה לראש! את בכלל לא יודעת מה קרה, אז תעשי את מה שאת יודעת לעשות הכי טוב וזה לשבת בשקט בחדר שלך ולבכות בכל פעם שמישהו פונה אלייך!" הפנתי אצבע מורה אל הנסיכה המקוללת. 

דיינימור הפכה קרה ומרשעת יותר ויותר מיום ליום, אבל הדבר הנורא ביותר היה- נדמה שגם האנשים. 
השלג החל גם הוא להתגבר מיום ליום, כל פתית שלג היה נראה כשבריר אסון.
ומיום ליום, כך באמת היה.
עד שכולנו התכסנו בשלג שנדמה היה כשמיכת צער.

הווה- קימברלי.

"כמה כסף בן אדם צריך." מלמלתי ובחנתי את הארמון בעודי עומדת בכניסה, ממתינה לנערות שאמורות לקבל את פניי; אחת ירדה במדרגות בריצה, לרגע ציפיתי שמרוב פזיזות היא תיפול ותתגלגל מכל המדרגות- אני מודה, זה גם יהיה מצחיק, כמובן, אחרי שכולם ידאגו ומישהו יחבוש אותה.