Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 4.8

Part: 4.8/ רסיסי המלכה כואבים יותר
•°•☆•°•☆•°•

הדם בער באוזניי, הזיעה הקרה הצטברה במורד עמוד השדרה שלי, הרגשתי כל סנטימטר וסנטימטר בעור שלי, כל חתיכת בד מקוללת של בגדי היום שעבר עליי, הרגשתי את הלב הדוהר שלי מאיים לפרוץ מתוך החזה.

הרגשתי שאני מתנשפת, רועדת, "עשיתי בשכל כשברחתי מכאן!" התפרצתי בצעקה, נלחמת בשדה קרב ללא אויבים "אין פלא שאתה צריך תחרות כדי להתחתן, התחרות הזאת היא לא בנות שנלחמות בינן לבין עצמן כדי לכבוש את הלב שלך.
התחרות הזאת נועדה כדי לבחון מי מהן תצליח לסבול אותך מספיק כדי לבלות לצידך חיים שלמים!" אני חושבת שבין המילים איבדתי את קצב פעימות הלב שלי, כי לרגע לא הצלחתי להרגיש בו ואילצתי את עצמי להשתתק, להתרכז בנשימות שלי, בנשימות העמוקות והמאופקות של ליאם, באור המסדרון הקלוש שלא היה יותר מצללית עמומה על פניהם של הנוכחים.

ארמון הקלפים האחרון והשברירי שלי התפרק כולו, ועדיף היה לי לא לזכור את ליאם כלל, לטוב או לרע.
כי עכשיו, כשמנס מציפה את לבי בכעס ושנאה, ואני מנסה להלחם בה ללא תחמושת מועילה - הקרב הזה אבוד.

"הלוואי והממלכה כולה תיפול עלייך," המשכתי ברצף הקללות, חסרת סבלנות ובנשימה חדה, צועקת כדי שהארמון כולו ישמע.

לעזאזל, שכל הגבול ישמע. שישמע את החרבות שלי נופלות לקרקע, אני מתחננת בליבי בעוד מוחי גועש
"הלוואי שהכתר ישרוף את שיערך, אני אהיה הראשונה שיותר מתשמח לגרום לזה לקרות, נפילת הממלכה והכתר הבוער!" הנפתי לעברו את ידי בצורה המאיימת ביותר שהצלחתי, אבל היא נותרה באוויר, רועדת כמו עלה בסופת שלגים. "רסיסי הלב השבור של המלך?" פלטתי גיחוך עצבני, גבותיי התקמטו בזעזוע ובלבול "הוא עשוי אבן!" צרחתי, קולי נשבר איפשהו באמצע המשפט, אני חושבת, הלב שלי הלם בחוזקה באוזניי עד שבקושי הצלחתי לשמוע משהו.

"להציל אותי? אותי?" לחשתי לבסוף כששפתיי התעוותו בנסיון לא לפרוץ בבכי, ורק כשהייתי בטוחה שלא אפרוץ בבכי- המשכתי את המשפט "אתה מעולם לא הצלחת להציל אותי!" צרחתי שוב, חבטתי עם כף ידי בבית החזה שלי. הרגשתי שהדם שלי קופא בתוך גופי, הרגשתי שהגוף שלי מתקשה לזוז וכולי הופכת לרובוט חלוד.

הרגשתי שאם אזוז עוד סנטימטר אחד, אתפרק לרסיסים, בדיוק כמו בלנקה.
אבל הפעם לא התכוונתי להתפרק כמו בלנקה, התכוונתי לשרוף הכל- בדיוק כמו מנס.

אבל ליאם שתק, חתם את שפתיו בקו ישר ועיניו היו אטומות, כל כך אטומות שגם אם הייתה פורצת מלחמה מולו- אף אחד לא היה מנחש מה עובר לו בראש.

עבר רגע, ואז עוד אחד, ליאם התנער ממחשבותיו והתקדם לעברי צעד אחד, ג'ון מיהר לחצוץ בנינו ולשלוח לעברו מבט שלא הצלחתי לפענח, ליאם שלח לו מבט בחזרה, שללא ספק היה מאיים מספיק כדי שג'ון יקח בחזרה צעד אחורה ויפנה את דרכו לליאם, שהפעם לא התמהמה בדרכו אליי.