Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 0.3

Part: 0.3/ העיניים פקוחות והידיים המחבקות סגורות
•°•°•°•°•☆•°•°•°•°

"אני לא יכולה לעזוב אותך כאן, אני חושבת שמשהו קורה, אתה יודע שמשהו קורה!" אחזתי בידו בתחינה שלא ייתן לי ללכת, שלא יעזוב אותי. 

"אני אהיה בסדר," אמר בשקט וליטף את ראשי "אני מבטיח שאגיע מיד אחרייך." הבטיח. הדפיקות מאחוריו התחזקו, חוסר הסבלנות של השומרים שרדפו אחריינו נפקע, הזמן אזל. 

ג'ייק משך בידי אל כיוון החלון הגדול המשקיף לדרך החצץ הסלולה של הארמון המובילה לשערי הכסף הכבדים. 
הנשימה שלו הייתה כבדה, כך גם שלי, הלחץ הורגש באוויר והכביד עלינו.

"תבטיח לי שאתה וטום תהיו בסדר." לחשתי והעברתי מבט מהיר בדלת המתנערת מרוב חבטות.
"אני מבטיח שכל מי שרוצה שבטובתך יהיה בסדר." זירז אותי אל עבר החלון, הרים בזריזות את הזגוגית ועזר לי לצאת דרכה אל הקרקע העטופה בשלג צח ונקי. 

זו קומת קרקע, לא הייתי צריכה יותר מקפיצה קלה כדי לנחות חזרה על הרגליים ולהרים את ראשי מעט כדי להביט בג'ייק שסובב את ראשו אל דלת החדר שנפתחה בתנופה. 

"ג'ייק?" קראתי לו בחשש קל, הוא סובב את ראשו, סגר את החלון ויחד איתו את הוילון הכחול. 

"תברחי," בלעתי את רוקי בהתנשפות קלה והטיתי את ראשי את דרך החצץ החשוכה. "תברחי כל עוד נפשך בך." דרשתי מעצמי, הדקתי את ידיי האוחזות בתיק היד הישן והתקדמתי צעד ראשון וכבד, אך מיד אחריו פתחתי בריצה. 

הקור לא הפריע לי בזמן שרצתי, וגם לא החושך, אך למרות כל אלה התקשתי לנשום, הרגשתי את האוויר מתהדק בגרוני ונאבק לצאת, הרגשתי שאני טובעת בערימות השלג בעודי רצה אל עבר השערים. 

את הארמון סבבו עצים גבוהים, ואחריהם התגוררו בבתים ישנים אזרחי אתלאיה.
הם שנאו אותנו, כל אחד ואחד מאיתנו אשר עטה לראשו נזר או כתר, אפילו רק יהלומים. אני לא מאשימה אותם, הרי טום פלש לכאן כאילו המקום היה בבעלותו, והאנשים כאן לא ממש קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. 

וגם אני לא ממש אהבתי אותם בחזרה, הרי אחד מהם גרם לי לאבד את הזיכרון, את מי ומה שאני. 
ואם לאדם אין את הידע מי הוא, איך ידע מה הוא?
משהו נלקח ממני בתאווה וברוע, ויום יבוא ואקח את זה בחזרה.
בעזרת נקמה, תשובות ואפילו בזבוז זמן, לא ממש אכפת לי.
יום יבוא וזה יקרה, יום יבוא ואפסיק להרגיש את החוסר והריקנות הזאת שבי, שכל מה שאוספת בתוכה זו סופת שלגים.

השערים היו פתוחים לרווחה, כמובן, מי יעז לחצות אותם ללא רשות?
השמש בצבה והחלה לזרוח, אבל היא הייתה חסרת אונים אל מול השלג והרוחות שגעשו סביב בתחילתה של סופה עזה.
"שמש שקרנית, חסרת תועלת מלבד אור מועט." לחשתי ובחנתי אותה לרגע, בעודי עומדת כאילו לרגע שכחתי לאן אני רצה ולמה.