Chapter 4.4

704 73 125
                                    

Part: 4.4/ אובססיה
•°•°☆•°•°•

"מכאן את ממשיכה לבד." קולו של ניק העיר אותי מהבהיה הממושכת בקרני השמש מבעד לחלון הרכב "מכאן זה המסע שלך." חזר על עצמו כשהבין שתשומת הלב שלי נתונה אליו, ולא אל השמש שהסתתרה בסוף העולם. 

שביל אבנים לבנות קיבל את פניי כשיצאתי מהרכב, ההוראות של ניקו היו ברורות- "ישר, תמשיכי ישר עד שתגיעי לשמש." אבל עם כל צעד, פתאום זה לא נראה פשוט כל כך, האור היה קלוש מכדי שהכל יהיה ברור. 

אבל הרגליים שלי, בניגוד מוחלט למח שלי, ידעו מה לעשות. ללכת. להמשיך הלאה. 

ככל שהאדרנלין עזב את גופי, ככל שהשקט התגבר, הרגשתי שאני נאבקת מלחשוב על החלום הארור. 

זה חלום, סיוט, עיוות מוחלט של המח שלך, דבר מזה לא קרה. שכנעתי את עצמי, בוחנת את הסלעים הבהירים, אפילו פרח בודד לא גדל כאן. האיזור השומם, הקר והאפל, הדרך הארורה נראתה כמו שטח אכול מלחמה. 

הדרך המשיכה מעלה, עוד ועוד צעדים שהרכיבו הליכה ממושכת. "לעזאזל עם הממלכה הזאת, אני אעזוב את הגבול המזרחי, אני אמצא לי שמיים אחרים שבהם אין זכר לדיינימור, בממלכה שלי לא יהיה אפילו מטבע זהב ארור אחד.
אני אחייה עם מנס, טומי, ואולי אלכס, אם היא תסלח לי אי פעם." רטנתי כשרגליי כאבו מההליכה, והשריטות והחתכים משביל החצץ של הארמון, והשביל היבש כאן, החלו לכאוב בפעימות מסחררות. 

"גם את אמנדה אני אקח, היא מכינה תה מדהים." הוספתי בלחישה ועצרתי להתנשף, נשענת על אחד הסלעים שהיו גבוהים מעט מראשי "שרק תבוא, אני אסתפק גם במים מהנהר." גנחתי בתסכול כשייצבתי את עמידתי והמשכתי בהליכה. 

"לעזאזל," התנשפתי כשעקפתי סלע נוסף, כבר משתכנעת שהלכתי לאיבוד ואמצא את מותי בין הסלעים האלה, בלנקה הופיעה. במלוא עוצמתה והודרה. 

משטחי קרח דקים עוד צפו מעל פני המים, מתנדנדים בין קצה לקצה יחד עם הרוח הקלה. אין שלג, פתאום התחוורה לי העובדה הפשוטה, משהו כל כך נידח ורגיל שאפילו לא שמתי לב שהיה חסר לי בדרך לכאן, שלג, קפור, סופת שלגים או סופת רעמים.
סופה כלשהיא, לעזאזל, שדיינימור תחווה את הסופות שבלב שלי. שמשהו יהרוס אותה, שמשהו לא יתן לי להיות הדבר היחיד שמתרסק כאן.  

אבל כאן, באגם המקולל של דיינימור, מקור הכח הטהור של הממלכה הזו, עמוד התמיכה של הגבול כולו, השטח שנשכח מאחור, כאן רציתי להתרסק יחד איתה.
רציתי להתפרק יחד איתה, רציתי לקום להיבנות, להרכיב את עצמי מחדש, להדביק באגרסיביות כל חלק שבור בי. 

אני לא בטוחה מתי המשכתי להתקדם לעברה, אבל שהשמיים יעזרו לי, אני כל כך שמחה שזה קרה. 

משהו דחף בי להיכנס פנימה, עם השמלה, עם השיער הסורר, עם כל הפחדים והחרדות. 

Liar sun/ שמש שקרניתWhere stories live. Discover now