Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 0.4

Part: 0.4/ מרשמלו ושוקו
•°•°•°•☆•°•°•°•

עצמתי עיניים, ניסיתי בדימיוני להגיע אל המקום הבטוח ביותר שהצלחתי לחשוב עליו באותו הרגע.
ניסיתי לדמיין שאני באתלאיה, בחדר שלי, במיטה שלי מתחבקת עם השמיכה הרכה שלי בפינה.
אבל פתאום לא הרגשתי בטוחה שם, גם לא בדימיוני. ניסיתי לנשום עמוק, לחשוב על מקום אחר, ניסיתי וניסיתי והלכתי לאיבוד בתוך המחשבות שלי.
ובתוך רגע איבדתי גם את קצב הנשימה שלי, כאילו שכחתי איך נושמים, באיזה קצב, באיזו צורה.
הבטן שלי מתכווצת בכאב, יחד עם הריאות, אני מרגישה דמעה חמה ודקיקה במורד הלחי שלי.
אני פוקחת עיניים, מביטה עם האישונים סביב בהיסטריה.

שערים גדולים מקבלים את פניי במרחק קטן, לוסיה עוד במקומה ברכב והחושך ירד; נסענו במשך יום שלם.
כמעט ולרגע נרדמתי.
"הנחתי שתרדמי." הזכירה את נוכחותה.
"הנחתי שבשלב הזה כבר תסתלקי לי מהרכב." נאנחתי ובכך הסדרתי את קצב הנשימה שלי. "ציפיתי שיהיו כאן די הרבה שומרים, קצת מוזר שאין פה אפילו אחד." בחנה את שטח השערים, מתעלמת לחלוטין מהערה שלי.

דיינימור הייתה שונה בהרבה מאתלאיה, אם אנחנו היינו הכסף- דיינימור הייתה הזהב. אצלנו היה קר ואילו כאן, במרחק עשרות אם לא מאות קילומטרים- היה קפוא. כמעט והלב שלי הצטנף במקומו מרוב קור, מהסוג שמעולם לא הרגשתי. השלג נראה בבירור למרות החושך שמכביד מרגע לרגע בעודי בוחנת את המקום. השערים היו עשויים זהב טהור, לרגע הייתי בטוחה שהם עומדים לקרוס מעליי, ליפול ללא חרטה ולרמוס כל מי שיעז להתקרב קצת יותר מדי. אולי אני התקרבתי יותר מדי?

"זה בסדר, אני לא חושבת שמישהו ירצה להתקרב לכאן גם ככה." רפרפתי את עיניי ובלעתי את רוקי בנסיון לחזור לריכוז. "

"תזהרי בדברייך, מדובר כאן בבית שלי." הזכירה בלחישה יבשה, לרגע נראתה כמעט.. עצובה, מובכת. "אני לא זאת שברחה ממנו היישר אל הצד השני של הגבול שלהזכירך לא ממש מוכן לקבל אותך בברכה- בכל יום אחר הייתי דנה אותך אישית לתלייה או למאסר שיהיה ארוך יותר מהשערים האלה יחד, אז עכשיו תסתלקי לי מהרכב ולטובתך, אם ישאלו, המפגש הראשון שלנו יהיה בתוך הארמון הארור הזה." אמרתי בקרירות ושחררתי את החגורה השחורה בלחיצה קלה. היא שתקה, עם כי אני בטוחה שרצו לה המון משפטים בראש אבל החליטה לסכם אותם בגיחוך קל ופתחה את דלת המכונית. "ברוכה הבאה לדיינימור, נסיכת הקרח." לחשה בחיוך שפתיים קליל ויצאה לדרכה. "תקולל הנמצאת." צפיתי בה כשהידקה את המעיל השחור לגופה והתקדמה פנימה אל מעבר לשערים, השלג שקע יחד עם רגלייה בניסיונה לפלס את דרכה בשלג הקר.

בחנתי את המעטפה שבה חיכה המכתב המיועד למלך דיינימור, ווליאם ווסט. "מה לך ולאחי?" לחשתי והושטתי את ידי לעברה, אך קפאתי סנטימטר ממנה. "לא, אסור לך." נזפתי בעצמי ועצמתי עיניים. "הבטחת לג'ייק." הזכרתי באנחה. השלג נערם על שימשת הרכב, אני בטוחה שלוסיה ההיא כבר בפנים, מתחממת באיזה חדר שקט ומתנערת מהשלג שנתפס בבגדייה ובכך מוחקת כל זכר להימצאותה בחוץ.