Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 4.9

Part: 4.9/ הפעם באמת
•°•°•°•☆•°•°•°☆•°•°•

"לא ייאמן לאיזה קצוות שונים אתה מסוגל להגיע." צחקתי ביובש ומבטי ירד שוב "כשאת נלחמת, אני חייב להלחם בחזרה, אני חייב להיות מוכן לרגע שבו תעלמי שוב, או לפחות להעמיד פנים שהפעם אני יודע למה נעלמת." אצבעותיו נגעו קלות בסנטרי והרימו את פניי מעלה בחזרה.

"אתה שונא אותי כל כך רק כדי שתוכל לספר לעצמך שהפעם עזבתי בגלל סיבה אמיתית? בגללך?" ניסיתי להבין את הכוונה שלו.
"אני שונא אותך כל כך כי מעולם לא נתת לי לעזור לך, לשמור עלייך, מעולם לא נתת לי להיות המקום הבטוח שלך.
אני שונא אותך כי לא ראית את עצמך, ראית רק איך את מקריבה את עצמך כל פעם מחדש.
אבל בהקרבות האלה הקרבת גם אותי, גם את הלב שלי זרקת אל תוך האש, את ידעת שלא אצליח לחיות בלעדייך.
את באמת לא נסיכה שאני צריך להציל, ואני לא מתכוון לעשות את זה, אני סך הכל מנסה לשמור על הלב שעוד נותר לי, ועם כמה שאני רוצה להעניק לך את כל כולו- יהיה כמעט בלתי אפשרי לבנות את עצמי מחדש אחרי שתעזבי שוב." הסביר ואגודלו הבריש את השפה התחתונה שלי בעדינות כמעט בלתי מורגשת.

"ואם זו בדיחה אכזרית?" שאל לפתע, החיוך המתוק הפך במהרה לסקרן וילדותי "ואם זו הדרך שלי לגרום לך לשנוא את דיינימור?" גב אצבעותיו ליטפו את לחיי, שהאדימו בשניות "ואם זה לא יותר מנקמה מתוקה? הדרך שלי לזרוק את הלב שלך אל תוך האש." תהה והתקרב צעד לעברי, מצמצם את המרחק.

זה בסדר, הוא בכל מקרה עולה באש.

"תזרוק אותו, הוא בכל מקרה לא עובד במיוחד." התוודתי.
"את תשנאי אותי?" מבטו התמקד בשפתיי "אם זו הדרך שלי לנקום בך, את תשנאי אותי?"
"לגרום לי להתאהב בך, זו הנקמה שלך?" שאלתי מהופנטת ממגע אצבעותיו העדין על פניי,
"איזו נקמה מגוחכת, איזו דרך מטופשת לגרום למישהו לשנוא אותך.
איך אפשר לשנוא אותך אחרי שמתאהבים בך?"
"טוב, תמיד השארתי לך לתכנן את התוכניות, את היית טובה בזה ממני." התמם.
"באמת?" הסתקרנתי בחזרה.
"מסיבות בריכה, די הרבה מהן." החיוך העדין חזר, מוחק לחלוטין כל זכר למשועשע.

אם זו המלחמה שבה נילחם, אם זו המלחמה שבה הוא דורש לראות אותי מפסידה,
הוא לא צריך לחכות הרבה זמן.

אחרי השנאה היוקדת, ההרס והנזק שאחריו, בין ההריסות וקצת אחרי נקודת השבירה, נותרת גם נקודת החיבור.

"איך בדיוק מצאת את האומץ להתקרב אליי אחרי כל זה, אחרי כל מה שאמרתי?" הפעם אני זו שהייתה צריכה למצוא אומץ כדי לשאול את זה.
"תבקש שלא אתקשר, תהרוג אותי בדמיונך כבר ביום הראשון." חזר אחרי המילים שאמרתי בלהט הרגע, בכזו שלווה שנשמע שמספר סיפור לפני השינה.
"דיברת אבל לא ידעת למי, לא זכרת למי בדיוק כיוונת את המשפט הזה, אבל זכרת שאת מכוונת אותו למישהו." המשיך.
"כן, לך." אמרתי כאילו זו מובן מאליו, הוא הניד בראשו. "כשהגעת לתחרות, אמא שלך ביקשה ממך לא להתקשר הביתה, היא אמרה שאין טעם לחכות בכל ערב לשיחה שאולי לא תגיע יום למחרת." הסביר עם צער בקולו.