Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 4.7

Part: 4.7/ המחיר לשלם
•°•°☆•°•°•

הנסיעה לארמון הייתה שקטה, נואל לא פצתה פה. אפילו לא פעם אחת. 

"גם אני שנאתי אותך." אמרתי כשהשקט העיב על האווירה "רציתי לעשות לך דווקא, להרוס לך כל סיכוי עם ליאם, רציתי להוכיח לך שאני טובה ממך." התוודתי על ימיי הראשונים בתחרות, למרות שלא באמת הצלחתי לזכור את הרגעים עם ליאם.
אני זוכרת ארמון, את הנוכחים בו, את הטעויות והבעיות שגרמתי, אני זוכרת הכל לפרטי פרטים, הכל חוץ מליאם. כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מעולם לא היה קיים.
"בהחלט הצלחת." הנידה בראשה ופלטה צחקוק "איך ידעת שזה מה שיעזור?" הפנתי לה את מבטי שעד כה היה שקוע בחלון "ידעתי?" הזדעזעה "זה היה ניחוש עם המון מזל, נקווה שעם מספיק מזל כדי שליאם לא ינעל אותנו במרתף לאלף השנים הבאות כשיגלה שברחנו." "אל תדאגי, אני בטוחה שאמילי תפתח לנו את המרתף כשישעמם לה." פרצתי בצחוק, משילה מעליי את כובד השיחה עם אמא שלי שהותרתי מאחור. 

יש מלחמות שצריך להשאיר מאחור, ולא לגרור אותן הלאה לשדה הקרב הבא, בתקווה שאין אחד כזה. הרי שאם יש אחד כזה, ואקח איתי את חלקיי המדממים, אדמם כולי בשדה. 
אני לא אמות כולי, בגלל חתיכת לב שבור.
אני אותיר אותה מאחור.

"זה לא באמת הסוף, נכון?" שאלתי והחזרתי את מבטי לנדוד על העננים שרצו אחורה בדרכנו קדימה אל הארמון "שני עולמות, באחד נעלי ספורט בלויות ובאחר נעלי עקבים מחודדות." לחשתי את הקצווה הנוספת שנפרמה בראשי "איזה מהנעליים את רוצה?" שאלה בשקט, מתאמצת לא להפר את הדממה "את זו שתיקח אותי הביתה." התוודתי והתרווחתי קצת יותר על כיסא המושב לצד הנהג.
"אני מתערבת שליאם יקבל אותך גם יחפה." הכריזה בגאווה "אני זוכרת הכל." אמרתי בחצי נשימה, נואל סובבה אליי את ראשה ומיהרה להחזיר לכביש, המומה. "את מתכוונת לחלקים מטושטשים כדי לנחם אותי?" ניסתה להבין את כוונתי. "אני זוכרת הכל, מהילדות שלי בשכונה במלודיה ועד הרגע הזה ממש, אפילו אותך דוחפת למים את רייצל." קולי היה שקט, אדיש, כאילו סיפרתי מה אני הולכת לעשות מחר בבוקר ולא על חיי שמשתנים מקצה לקצה. 

"אגב, תוכלי לעשות את זה שוב?" שלחתי לה מבט זריז "ו-וליאם?" גמגמה ואימצה את כל כוחותיה להשאיר את עינייה על הכביש "כמו צל יער שחור, כלום, שוב דבר, אני אפילו לא זוכרת מישהו אומר את השם שלו.
אני רק זוכרת את המסביב, את הקנאה שלי בבנות, בלי להבין באמת למה, את הנשפים, את ג'ייק וטום. יחד עם כל אלה, יש צל כל כך כבד, מספיק כבד כדי שאני לא מצליחה לזכור איך נראה ראש השולחן של חדר האוכל." טלטלתי את ראשי בעייפות. 

"והאגדה?" דרשה לדעת "זוכרת כאילו הייתה סיפור ילדים." רטנתי בכעס "כשנגיע לארמון-" הזדקפתי כשהבחנתי במבנה ההיסטורי והשמיימי דוער לכיווננו, מכריז על הגעתנו לשעריו הכבדים "אני מתכוונת לשרוף את היומן הזה."