Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 4.3

Part: 4.3/ להבות
•°•°•°•☆•°•°•

הוא התקרב בצעד מהיר והושיט את ידו אל שיערי, כאילו לא האמין למראה עיניו והיה חייב לחוש זאת בעצמו.

כשלתי אחורה במהירות, "ואם אני זיכרון?" לחשתי בצער, הוא קפא  "ואם אני רק עוד הזייה מלילה נוסף של שיכרות?" הקול שלי נשבר, בדיוק כמו הברק בעיניו הירוקות.
אני בטוחה שכל מה שיכל לחשוב עליו באותו רגע היה מספר הכוסות ששתה הערב, או אולי הבקבוקים, הוא ניסה לחשוב האם זה הגיוני, האם שוב כל מה שזכה לו הלילה זה זיכרון רחוק, או אולי סיוט.

לא הצלחתי להחזיק את הדמעות, תמיד הייתי גרועה בזה, תמיד הייתי גרועה בלהסתכל לו בעיניים ולשקר, להעמיד פנים.
גם הייתי גרועה בהבטחות, אף פעם לא עמדתי בהן.
הוא ידע את זה, מאז ומתמיד הוא ידע כמה אני גרועה בלהבטיח, כמה האמון שלי לא יציב, לרגע בעצמי ולרגע באחרים, אני מקווה שזה מה שיתן לו לסלוח לי; נשבעתי שלא אפגע במקומו, הוא נשבע שיעדיף להיהרג מאשר לחיות בלעדיי, כשכואב לי, ולמות קצת בכל יום.
לא לסכן את עצמי, זו הייתה הדרישה היחידה שלו.
הכרתי את סדר העדיפויות שלו, נשבעתי שאקשיב, אבל זה לא קרה.

אולי לא הלילה, אולי לא מחר, אבל יבוא יום, חייב לבוא יום בו הוא יסלח לי.
ושהשמיים יסלחו לי על הבקשה האנוכית, אבל אני מקווה שהיום הזה יהיה בחיים אחרים.
וגם אם כן, גם אם האהבה שלו כלפיי תעיב על השנאה ותמחק אותה, לפחות תהיה לי ההבטחה כרשת ביטחון. הבטחה חדשה, הבטחה שיבטיח הלילה.

"צעד אחד," גמעתי את רוקי בכבדות ונעצתי את עיניי בריצפה המבריקה, "בבקשה, תתרחק רק צעד אחד כדי שהחלום הזה לא יתנפץ."
הצלחתי להבחין בנעליו המטושטשות דרך מסך הדמעות שלי, הוא לקח צעד אחורה, קטן, אבל מספיק.
מספיק כדי שארצה שיתקרב יותר, אבל באותה מידה מספיק רחוק כדי שיהיה לי זמן, עוד רגע אחד, רק עוד רגע אחד לחרוט את פניו בראשי.
העיניים הירוקות, עם הפיגמנט החום סביב האישון שנראה רק תחת קרני השמש, זה שהבחנתי בו רק בבלנקה, זה שנעלם כמעט לחלוטין תחת האור העמום שבקע ממנורת הלילה בקצה השידה המרוחקת.
השיער הסורר והכהה, שמעולם לא טרח באמת לסדר כיאה למלך, הוא עדיין נראה כיורש העצר המתמרד.

"אם מה שאני צריך כדי לראות אותך אחרי חצי שנה זה בקבוק ויסקי, אני מבטיח לשתות את כל אלה שבממלכה." הוא ניסה לספר בדיחה, להקליל את האווירה, אבל זה לא עצר את הדמעות שלי, ולא את אלה שהבריקו בעיניו.
אף אחד לא צחק, אפילו לא גיחוך.
"הבטחת שבשנה הראשונה אתה תמשיך לבדוק מה שלומי," הגנבתי חצי חיוך, מאולץ, רק כדי לנסות להפסיק לבכות, למרות שלא נפלטה משפתיי אפילו יבבה אחת.
לא רציתי לשמוע כלום, אפילו לא את מאוורר התקרה הארור, רק רציתי לשמוע אותו מדבר.
"ואני הבטחתי לקיים כל הבטחה שלך, לוודא שאתה בסדר."
"אני לא בסדר, אני מרגיש שאני משתגע," לחש בעדינות, נראה שפחד שאפילו הקול שלו עלול לנפץ את החלום.
ידעתי שגם אם יצרח, יכה אותי, הארמון כולו יקרוס אל תוך עצמו, החלום לא יתנפץ.
נורא לדעת שזה לא חלום, שג'ייק מחכה לי ממש מחוץ לשערים, שזה סיוט שאני צריכה להגיד להתראות, ולהמשיך לחיות גם מחר בבוקר, וגם ביום שלמחרת.
"רק תגידי לי אם את בסדר, תגידי לי איך אני יכול לעזור." קולו נשבר, שפתיו התעוותו כשהידק אותן, הוא הרשה לעצמו להקרע מבפנים החוצה, למרות ששמר על דמעותיו בפנים, גם בחלומות הכי נוראיים שלו עליו להישאר חזק, אם לא בשביל עצמו, אז בשביל שנינו.