Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 1.5

Part: 1.5/ צרות ומחבואים
•°•°•°•°•☆•°•°•°•°•

נעמדתי וההבטתי בו, הוא התקדם במעלה המדרגות, שלושה צעדים בלבד ועצר במקומו, הוא נשם עמוק והסתובב בחזרה במהירות כמעט מאיימת, משליך הצידה את חולצתו בחוסר סבלנות ונעמד מולי, מתנשף ומתנשם מרוב כעס. 

"יש לך מושג מה יקרה אם מישהו מאנשי אתלאיה שנמצאים בדיינימור יגלה שאת קשורה לאפילו רגע קטן ממה שעבר עליהם? יש לך מושג מה יקרה לך?!" התפרץ וגער בי.
"לא אכפת לי כל עוד אצא מהארמו-"
"את סילקת אותם מהבית שלהם והרגת משפחות שלמות!" קטע אותי "הדבר היחיד שהם יהססו לגביו זה אם להרוג אותך בעזרת אקדח או להשתמש בך כקלף מיקוח לכתר אתלאיה," המשיך בלחישה מזהירה "וטום יהיה האחרון לוותר על משהו מחייו בשבילך."
"הוא יוותר אפילו על הכתר בשבילי." החזרתי בלחישה זהה, הוא התפרץ בצחוק מתאמץ "הוא יוותר על חייו לפני כן." חייך בשעשוע, ואילו אני השפלתי את עיניי לרגליי היחפות.

"תפסיקי להכניס את עצמך לצרות," חזר לקולו הקשיח והפוקד, הפעם היה זה המלך שדיבר, והוא לא מהסס לתת פקודות. "אני לא יכול לרדוף אחרייך כל היום ולהציל אותך!" הוא הרים מעט את קולו הנוזף.
"להציל אותי?" הפעם אני זו שצחקה בשקט, יישרתי את עיניי לעברו "אפילו את הארוסה שלך לא הצלחת להציל." לחשתי בארס. 

אין אחד בממלכות, טיפש ככל שיהיה, שלא ידע על הקפאת התחרות כיוון שליבו של המלך נשבר על ידי זרה, שאני בטוחה שקשורה לאמא של קייטלין.
הממלכה התדרדרה מרגע לרגע, עד שלבסוף קפאה והוא בראשה, מחפש אחר כלה חדשה להרוס. 

"אני לא איזו נסיכה שאתה צריך להציל." הפעם קולי התחזק, רם ובטוח בדיוק כשל המלך.
"את טיפשה שחצתה את הגבול." סינן מבין שיניו בשקט, סובב את גבו ופנה ללכת בשתיקה. 

"עברת את הגבול." אמנדה התקרבה עם פנים חתומות "אני יודעת, למה את חושבת שאני עוד כ-" "לא על זה אני מדברת." קטעה אותי "דברייך לא יאמרו שוב בארמון הזה." עינייה ננעצו בשלי, היא לא מצמצה לרגע. "את לא רצינית," התנשפתי "הוא זה שהתחיל." התגוננתי "זה ארמון דיינימור," אלכס התערבה "לא גן ילדים." היא משכה בידה של אמנדה ושתיהן התקדמו יחד אל גרם המדרגות, הכעס והתסכול שלהן נשאר מאחוריהן לעכור את אוויר החדר. 

"השימלה שלך אולי לבנה," קולה של אמילי נשמע מאחוריי, היא עמדה מאחורי אחד מעמודי התמיכה של הארמון שהיה במרחק מטרים אחדים מגרם המדרגות. 

"אמילי.." התקדמתי אליה במהרה, היא צעדה אחורה, בבירור אינה רוצה שאתקרב לעברה "כמו שאמרתי, השימלה שלך אולי לבנה," חזרה על דברייה בטון נגעל "אבל הלב שלך שחור כמו לילה בלי ירח." ובדיוק כמו השאר, הפנתה את גבה ומיהרה ללכת בצעדים כבדים וזריזים. 

"הוא מעולם לא היה עשוי מקרני שמש." איגרפתי את ידיי ורצתי במנוסה אל חדרי, מדלגת שתי מדרגות בכל צעד, ולאחר כמה דקות ארוכות, כשסוף כל סוף הגעתי לקומה השלישית, פתחתי בריצה לעבר החדר.