Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 3.7B

הוא התקשח והתרכז בנקודה אקראית הרחק בצידו השמאלי בעוד אביו נתקע מאחוריו כמו אחרון אויביו, עקשן לשתף את שעל ליבו, עד הנשימה האחרונה.

"בסוף תאבד הכל, לא תצליח לשמור על דבר, החל מהילדה שאימצת בעל כורחך ועד הכתר,  כל מה שישאר לך זה זכרונות מטושטשים מהמורדת הקטנה שעזבה אותך בהזדמנות הראשונה." מבטו החד של ליאם הוסט ובחן אותי, בעיניים ממוקדות ויוקדות כאילו הכריח את עצמו לנתק את המבט ללא הצלחה.

הזעם בעבע בו, לולא קייט הייתה לצידו, אני בטוחה שהיה נופל על אביו באגרופים.
ולפני המבט המאיים, השמיים יודעים למה הפעם, אבל אני בטוחה שגם עליי.

"הנסיך האכזר הזה לקח לך את הכתר." התקרבתי בצעד איטי לעבר הזקן, מתנערת ממבטו של ליאם, למרות שליבי געש בזעם זהה, על ההשפלה, המבוכה, הזלזול בבנו והזלזול בנכדתו שהייתה ממש כמה מטרים ממנו.
"אל תתערבי." ליאם גער בי בלחישה מזהירה.
"יורש העצר הזה לא יהסס לצפות במופע נוסף בכיכר," איימתי בגסות על אביו, מתעלמת מהאזהרה, ליאם אחז במרפקי ועצר אותי לפני שהצלחתי לעקוף אותו כדי להתקרב קצת יותר לאביו שהסתתר מאחוריו.

"אני מזכירה לך," לחשתי לאביו מעבר לכתפו של ליאם, שמחצית ממנה חצצה בנינו "המלך האכזר הזה הרעיד יבשות וימים למען אהובתו," ידו של ליאם התהדקה סביב מרפקי, הוא מזהיר אותי בצורה שלא יכל להזהיר את אביו, או אולי ניסה להזכיר לי את נוכחותו, אני לא באמת יודעת, אני אף פעם לא באמת יודעת מה עובר לו בראש.

"תאר לך כמה העולם ירעד מזעמו." לגמתי מכוס השמפנייה שלי, שכבר הספיקה להתחמם, וחתמתי את שפתיי בחצי חיוך שובב, מניפה בחוסר עניין את הכוס לעבר הריצפה ואוחזת ברגלה, טיפות ניתזו מטה.

"נזר שקיבלת בארמון שלי, רק בגלל שאת שוכבת עם הבן שלי, מאיים עליי באותה מידה שחתול מאיים על אריה. הנזר צעצוע שלך שווה לנעלי הבית שלי." הזקן פרץ בצחוק.
משכתי את ידי מליאם, הוא נאנח נכנע, הזקן הפך את זה אישי.

"נסיכה בלי פנים? אולי כדאי שתזכור את שלי." צחקקתי ביובש, הצחוק שלו גווע מרגע לרגע כשהבחין בחיוכי המשועמם "בארמונות שלי היו מוודאים שזה הרכב שלך שנפגע, ואני נשבעת לך," נעצתי את אצבעי בחזהו, הוא נרתע לאחור, ליאם מיהר לחצוץ בנינו קצת יותר ולנתק את המגע "אני אישית הייתי מוודאת שאתה בין הנפגעים!" התפרצתי ודחפתי את ליאם מקרבתי, אבל הוא אחז בכתפיי ודחף אותי הצידה.

הוא המשיך לדחוף בשתלטנות, אבל בעדינות, מבין כל האנשים עד שלבסוף שמט את ידיו מגופי.

"תפסיקי לחפש הזדמנויות לר-" "הזדמנויות?!" דחפתי אותו בכעס כשהגענו לפינה מרוחקת, המלך המזדקן נזנח בין האנשים ממרחק, המום בעוד עיניו עקבו אחריי כל צעד שלי, כאילו פחד שבעוד רגע תפרוץ מפלצת.