Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 2.5

Part: 2.5/ לב מדמם
°•°•°•☆•°•°•°

"קימברלי, הייתה שריפה." דיאנה הייתה הראשונה לדבר, קולה נשמע יציב, בטוח, אם לא עינייה הנוצצות- הייתי בטוחה שהיא אפילו שמחה שזה קרה.

"תסתמי." התקרבתי אליהן בהיסוס, צעד אחר צעד, מנסה להבין מה הצעד הבא שלי.
"את מדברת כל כך הרבה שאני רוצה פשוט להרוג אותך." הזהרתי במבט ישיר.

"דיאנה, תפסיקי.
"ליאם בסדר, אני חושבת.
הוא בדרך חזרה מהנשף." נואל התערבה, כאילו מזכירה לדיאנה מה באמת קרה.
"אנחנו מודאגות מהמצב, זה הכל." הפעם פנתה אליי.
"את חושבת שהוא בסדר?" נזפתי
"התכוונו לצאת אל ונסטסיה, אבל סופת שלגים החלה והכבישים חסומים." ליאה הצטרפה.
"אז תלכו ברגל, לא אכפת לי! תעשו משהו!"
"ודיאנה היא זו שמדברת הרבה." רייצ'ל מלמלה.

נשמתי עמוק, דיאנה היא הבעיה הכי קטנה שלי כרגע.

"אני לא צריכה אתכן, אלך לבד!" דחפתי את רייצ'ל מדרכי, אבל דלתות הארמון נפתחו בתנופה, עוצרות אותי במקומי, הרוח הקרה נכנסה פנימה בסערה ויחד איתה גם ליאם וארבעה שומרים חמושים, בניהם גם ג'ון, הקותן.
כולם פצועים, שרוטים, מלוכלכים ומדממים;
חלק משריטות קלות בפניהם, וחלק בגדיהם קרועים- ליאם היה בניהם.
חולצתו המכופתרת איבדה כמה כפתורים, והלובן הנקי שלה הפך מלוכלך מעשן השריפה.
הייתה לו שריטה קלה מעל הגבה, ואחת נוספת לצד השפה התחתונה שלו.
ידיו היו שחורות מאבק שריפה, ידו הימינית עוד המשיכה לדמם משריטה עמוקה.

התחושה הזאת שאת רוצה לבכות, לצחוק ולנשום עמוק באותה שנייה ארורה.
אבל כל שיוצא זו אנחה משועממת וחצי משפט "אה, אתה חיי."

"ליאם!" נואל, כהרגלה, הייתה הראשונה לקפוץ לחבק אותו בדאגה, אבל מהר מאוד הוא דחף אותה מגופו, נועץ את עיניו בעיניי.

הוא יודע, הוא תמיד יודע.

"מה אכפת לך?" התקרב לעמוד מולי, הבנות, כולן ללא יוצא מן הכלל פינו לו את הדרך.

"מה אכפת לך אם אני חי?" תבע לדעת, כועס, מאוכזב ואף סולד מלראות אותי.
הדלתות נטרקו מאחוריו, השומרים היו אלה שטרקו אותם בכוחות האחרונים שנותרו בהם.

"היא רצתה לעזו-" "את יודעת מה קים עשתה?" ליאם קטע את נואל, אבל לא הפסיק להביט בי.
הוא לא יתן לאף אחד להגן עליי עכשיו, גם לא מעצמו.
"באופן לא מפתיע בכלל, היא מסרה מידע מדויק לקבוצה האדומה על הנשף." שיתף בקול שקט, למרות שלא היה צריך הרבה כדי להישמע מאיים.

הקבוצה האדומה?

"מה קורה כאן?" נבריס מיהר לרדת מגרם המדרגות ולהצטרף אל השיחה.

"לצערך הרב אני בסדר גמור, כמה שריטות לא יהיו מה שיעצור אותי." הזכיר את הכח העצום שיש לו, מתעלם לחלוטין מהנוכחים סביבו.
"שלושה אנשים." השתהה עם קולו כשסביב רק שקט.
כולם חיכו לרגע שמלך דיינימור התפרץ על האורחת הלא רצויה.
כולם כל כך רצו לעשות את זה בשמו.