Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 4.0

בלב המהומות כמעט התביישתי על המחשבות שהציפו אותי.
התקרה הייתה מעוטרת נטיפי כסף וקריסטל שצללו אל תוך חלל החדר המדמם.
נזכרתי באמא שלי, ושנאתי את העובדה הזאת.
הרגשתי שביל חמים על פני, אני דומעת, או מדממת גם שם, השמיים יודעים.

האם זה באמת מרגיש כמו בכל הסיפורים? עד כה, למרות שהכריזה שמבחינתה אני נהרגתי מהרגע שנכנסתי אל הארמון,

האם עד כה היא הרגישה שאני חייה ונושמת?
אני נושכת את שפתיי, ועוצמת עיניים בחוזקה, מתאפקת לא לפלוט יבבה, זה לא שווה את זה, בכל מקרה אף אחד לא ישמע, זה בכל מקרה לא ישנה כלום.

היא הרגישה בלב שלה כל פעימת לב שלי?

השפתיים מתחילות לרטוט וטעמו המר והמתכתי של הדם הגיע אל הלשון שלי,
כבר לא כל כך כאב לי בכל נשימה, למרות הפצע שלא הפסיק לדמם בצד המותן שלי.

כאב לה בלב בכל פעם שכאב לי? שנאתי את עצמי על המחשבות הנודדות, אך לא היו בי כוחות לעצור בעצמי.
התביישתי כל כך מהשאלה המגוחכת שבה נלחמתי לא לחשוב בבהירות.
נכנעתי.
היא מרגישה שהפעם זה אמיתי?

התעוררתי מבוהלת, קצרת נשימה, עם ידיים רועדות וזיעה קרה נוטפת משיערי.

התהום ללא תחתית שוב נפערה בריאותיי, אחזתי בחוזקה בבית החזה שלי בעוד הלב שלי מתכווץ ונלחם על כל פעימה, אצבעותיי סגרו על הסדין, כאילו שזה מה שיחזיר אותי למציאות.

החדר היה חשוך, ומבין כל סערת הרגשות הרגשתי יד נחה על גבי, נרתעתי וכשלתי החוצה מהמיטה הישר אל הריצפה.

האור נדלק, מסנוור עד כאב, ליאם קם במהירות מהמיטה ומיהר אל השידה, הוא פתח במשיכה גסה את המגירה הראשונה, לרגע הייתי בטוחה שתצא ממקומה, אבל היא לא, הוא דחף תמרוקים מצד לצד ולבסוף חטף משאף ירוק מהמגירה, טרק אותה ומיהר לעברי.

"תעצור, תעצור, אל תתקרב," ביד אחת אחזתי בגרון שלי, מתקשה לנשום יותר ויותר, את היד השניה הנפתי לעברו במטרה לעצור בו.

הסיוט הזה היה אחרת.
הפעם שמעתי את המחשבות שלי, הפעם הרגשתי שאני ממש שם, הרגשתי את הדם החם, את הכאב שפילח את הגוף, הרגשתי הכל מחדש.

לא היה שם כתר, או כוח, היה שם רק תסכול.
היה שם תשישות, היה שם סופה של מלחמה, או אולי התחלה של אחת חדשה.
כיבוש אתלאיה, התחוור לי כשנזכרתי בנברשות הכסף והקריסטל, הן עוד תלויות באולם הנשפים בארמון.

"תשאפי את זה," קולו של ליאם הדהד במחשבותיי, מרוחק, ידו הושטה והוא התיישב לידי וניסה לקרב את המשאף אל שפתיי.
קירבתי את ברכיי אל החזה שלי, יוצרת מרחק בנינו, השיער נפל שבויי על פניי.
"אני יכולה לבד!" התפרצתי ללא אוויר, מרימה ידיים, "אני יכולה לבד." חזרתי, בלעתי את רוקי ועצרתי את הנשימה בנסיון כושל להסדיר אותה, הסטתי את השיער באגרסיביות מפניי.