Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 1.4

Part: 1.4/ רוחות ושלגים
•°•°•°☆•°•°•°•

אם הצלחתי לחמוק מאתלאיה, אצליח גם מדיינימור, אין בניהן הבדל גדול כל כך מלבד צבען הבוהק, האחת כסף ואילו השנייה זהב.
אפילו המסדרונות המתפתלים היו מקושטים זהב, נברשות זהב, תמונות במסגרות זהב, רק קומה אחת יכולה לממן משפחה שלמה בדיינימור למשך שנה.
"אבל כמובן," גיחכתי למראה אגרטל מוזהב ובתוכו וורדים לבנים "האגרטל של הוד מעלתו חשוב בהרבה." הושטתי את ידי ודחפתי מעט את האגרטל מהמעמד היוקרתי שלו בקצה המסדרון, הוא נפל והתנפץ, חמשת הוורדים התפזרו בין שברי הזהב הגדולים; בעטתי קלות בשבר הגדול מבניהם אל עבר הקיר.
"חבל שמישהו ייפצע." מלמלתי והמשכתי הלאה במסדרון אל עבר גרם המדרגות, שם כבר יכלתי לדמיין את כניסת הארמון מצפה לשמש לי כיציאה.
היססתי רגע לפני המדרגה הראשונה, עצרתי.
לעזאזל. חזרתי צעד אחורה ומיהרתי אל שברי האגרטל, בעטתי בשבר בחזרה אל מרכז המסדרון.
"הלוואי שמישהו ייפצע."

כולם בחדר האוכל, זו ההזדמנות המושלמת.
פתחתי בתנופה את דלתות הארמון וכשלתי החוצה.
למרות השלג הנערם בצידי השערים, השמש זרחה באור שלא זרחה כבר חודשים באתלאיה.

"אני יוצאת." התקרבתי אל זוג השומרים אשר עמדו בצידי השערים המוזהבים.
הם החליפו בניהן מבטים, בחנו אותי שוב ולאחר רגע צעדו אחורה, מפנים לי את הדרך.
"את לא מתכוונים לשמוע את התירוץ שלי?" הערתי בחצי חיוך "אנחנו לא מתערבים." החזיר השמאלי בחיוך משלו.
"לא יזיק לחלק מאנשי הארמון ללמוד מכם." קרצתי והמשכתי הלאה בדרכי.

השלג החל לרדת בקלילות, מרחף על כנפיי הרוח החלשה.
"אני כבר אמצא רכב בהמשך הכביש." מלמלתי כשלאחר דקה בדיוק, השלג התגבר.
מבט שמאלה חשף כי הדרך הייתה חסומה,
"אל תוך היער?" הבטתי מעט ימינה אל היער רחב הידיים של דיינימור. בעוד מספר קילומטרים יושבים האזרחים, וכמה קילומטרים שמאלה מהם נמצא חוף הים.
"פלישה דרך הים, נו באמת." צחקתי כשנזכרתי בתוכנית הראשונה שלי לכבוש את דיינימור, שכמובן לא המשיכה מעבר לדמיון שלי.
"אני אהיה המלכה, גם אם זה יעלה לי בחיי." נעצתי את עיניי בארמון הזהב, שיננתי כל חלון וחלון, כל פיתול קיר וכל פתית שלג שהסתחרר סביבו.
"כולכם תראו." ניערתי מכתפיי את פתיתי השלג, שהרגישו על גופי כגרגרי חול מאשר שלג, והמשכתי בריצה קלה אל תוך היער המכוסה לבן.

צפיפות העצים לא הייתה גדולה, למעשה, היא הייתה מעטה יוצר מצפיפות יער אתלאיה.
"בטח הילדים משחקים כאן בלי סוף." עיניי טיילו בין העצים וידיי ליטפו את גזע העץ שתחתיו עצרתי לרגע, מספר דקות אל תוך היער.
"על מה לעזאזל את חושבת?" ניערתי את ידיי מגזע העץ ועצמתי עיניים, ניסיתי למחוק את תמונת הילדים הרצים בין העצים ממוחי.

הרוח נשבה, ענף התרסק אל הקרקע ברעש הרסני במרחק כמה מטרים ממני, השתנקתי וצעדתי אחורה, מספר צעדים נוספים הרחק מהעץ המתפרק.
"אפילו העצים של דיינימור מתפרקים!" קראתי בלעג לעברו.