Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 2.2

Part: 2.2/ זה סיוט, תמיד סיוט
•°•°•°•☆•°•°•°•

משהו נשרף, העשן אפף את האוויר והסתחרר כסערה מעלה אל השמיים. צפצוף החריש את אוזניי עד כדי כאב. היד שלי הייתה כמעט נעולה באגרוף, הציפורניים שלי שרטו מעט את פנים כף היד עד כי שביל דם חם זלג מתוכה.
אט אט פתחתי אותה "היא שם." פלטתי נחירת צחוק קלה, למרות היותי שרועה על האדמה, מתקשה לזוז ואף לנשום, מלוכלכת בדם מקריש והכל סביב קורס. "היא שם."

"אני מניח שהבוקר הגיע מהר מדי." קולו הנינוח של ג'ייק עטף את החדר.
"ג'ייק." פקחתי את עייני ואחי הגדול ישב בקצה החדר וספר לבן בידיו.

זה היה סיוט, זה תמיד סיוט.

"אתמול בערב ראיתי אותך ואת דיאנה יוצאות מכאן, הספקתן להכיר?" הוא הפך דף בספר והמשיך לעיין בו.
"מסתבר שהיא הייתה מוכנה להגיד לי יותר ממה שאתה תהיה אי פעם מוכן." התיישבתי על המיטה בכבדות והמשכתי לבחון אותו, למרות שלא טרח להביט בי בחזרה.

"מה שלום הלסת שלך? נראה היה שהוד מעלתו לא היה סבלני כלפייך." הנדתי בראשי לכיוונו ברמיזה.
"מה שלומך בארמון? נראה כי הוד מעלתו סבלני כלפייך." החזיר בחיוך עדין.
"ג'ייק, מה אתה עושה כאן?" באנחה נוספת קמתי על רגליי והתקרבתי אל מקומו בקצה החדר.

אנחנו כבר לא באותו חדר קטן שיכל לנעול ככל שרצה, או בממלכה שיכל לשחק בה כבבית בובות.
ואני לא יודעת אם זה יותר מעציב או משמח אותי.

"את לא מחייכת כדי לראות אותי." הוא גיחך.
"אתה לא דובר אמת כדי לזכות לזה." עצרתי במרחק מה ממנו, לפחות שלושה מטרים.

אנחנו כבר לא שם, אבל אנחנו כבר לא אותם אנשים שברחו משם.

"תמיד סמכת עליי." לראשונה הרים את מבטו,
"עכשיו אני סומכת על עצמי." הפעם אני זו שהסיטה את מבטה.

"דיאנה היא לא התשובה שאותה את מחפשת." סוף כל סוף הוא סגר את הספר וקם על רגליו "וגם אתה לא." נשמעתי תקיפה משהתכוונתי, אבל זה לא הרתיע אותו.
דבר בי לא הרתיע אותו.
דבר בי לא הרתיע אף אחד.

"את כבר לא מחפשת איך לצאת מכאן, נכון?" עיניו ננעצו בעיניי.
"יש לי משימה." איגרפתי את כפות ידיי.
"ואת לא מתכוונת לשאול אותי איך אני מתכוון לצאת מכאן?" הוא נשמע מעט נעלב.
"יש לך כל כך הרבה קולות בראש שאת אפילו לא בטוחה איזה מהם הוא שלך." הוא הרכין את ראשו מטה בגיחוך קל והתקדם לצאת מהחדר.

"תתרכז במשימה שלך, אנחנו כאן כדי להרוג את המלך, לא כדי לפענח את החידות שלך." הכרזתי.
"ואת נשמעת כאילו את גאה בזה." החזיר בלחישה וטרק את הדלת כשיצא, מותיר אותי לבדי בחדר השינה.

"הן נראות מדהים, אני בטוחה." לוסיה הייתה הראשונה לפצות את פיה בזמן שהשאר נעו מקצה החדר לקצהו השני.
"את לא אמורה לצדד בטירוניות האלה!" ליאה תקפה "ליאה נראת לחוצה." לגמתי מכוס התה שלי ודחפתי את מרפקי אל אמנדה.
"זה הדבר היחיד שהסקת מכל זה?" לעגה והצביעה על שאר נסיכות הירח שאירחתי לכוס תה בחדר השינה שלי.
"האם הכרחי שהמצלמה הזאת תהיה כאן?" לחשתי לה בחזרה ונעצמתי את עיניי במצלמה השחורה והגדולה שעמדה בפינת החדר.
"האם הכרחי לארח כאן את כולן? לא יכלת להסתפק בטומי ומנס?" אלכס נזפה מצידי השמאלי ולגמה מכוס הקפה שלה.