Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 4.5

Part: 4.5/ בלנקה מתפוררת
•°•°•°•☆•°•°•

"אני צריך שתקשיבי לי," ביקש מהעבר השני של האגם, הלב שלי קפא, הגוף שלי כולו קפא.

רעידת אדמה, כזו שלא הרגשתי פיזית מתחת לרגליי אבל הסלעים סביבי רעדו והתנפצו.
הרגשתי כאילו האדמה קורסת מתחת לרגליי, למרות שהן נותרו נטועות בקרקע, נעולות במקומן.

"להקשיב לך?" המילים חמקו משפתיי "למה לעזאזל שארצה להקשיב לך?!" כי עמדת כמו עציץ מטר מקצה הצוק.
"כי בלנקה נמאסה מלחכות, היא מתכוונת להמשיך הלאה אל מנס וסוליס או להתפזר ולהתפרק אל תוך ההר הזה, אני לא יודע מה התוכניות שלה ולא ממש אכפת לי, אבל אנחנו צריכים ללכת- עכשיו." הוא ניסה לעקוף את האגם, אבל סלע נוסף קרס מולו ועצר בו, ליאם פלט קללה חרישית, הרי בצידו השמאלי הצוק ובצידו הימיני שאריות הסלע הארור.
"אני ממש מצטערת אבל תזכיר לי מתי אתה ובלנקה ישבתם יחד על לוח הזמנים שלה?" שאלתי מבוהלת ממקומי.
"ונוס וקייל לא יחזרו, אין לה למי לחכות." נאנח והושיט את ידו, כמעט מתוך אינסטינקט- הרי חמישה מטרים הפרידו ביננו, וזה לא באמת יעזור.

"סוליס חיכתה לבלנקה," מיהרתי להגיד, ספק לליאם ספק לבלנקה המתפוררת "סוליס של דינדיה חיכתה. הפרפר הסגול, הוא שם כבר שנים, מאות שנים, הוא נע בין הגבולות- כשהוא מגיע לבלנקה הוא לבן, בדינדיה סגול ואילו במנס הוא שחור."
"הפרפר הזה זו הצר-" "אתה לא מבין?" הרמתי את עייני מהקרקע, לא זזה סנטימטר ממקומי "חלק מסוליס נשאר מאחור, היא השאירה את הפרפר כדי שידווח לה על שלומה של בלנקה."
"תני לי לנחש, ג'ייק סיפר לך על האגדה?" גנח בתסכול למצב, עיניו התרוצצו בין הסלעים שהתנפצו ופיזרו אבק סמיך "מנס וסוליס המשיכו הלאה אחרי מותם של ונוס וקייל, בלנקה החליטה לחכות, אבל סוליס אהבה את בלנקה כל כך ודאגה אז השאירה את הפרפר הזה כדי לדאוג לשלומה.
אם בלנקה תיהרס, תיהרס גם סוליס. ואז מה ישאר כאן? מנס האפלה? הגבול המזרחי יהפוך ללילה נצחי, סוליס היא השמש שמצילה את מנס מלהפוך לחשכה מוחלטת, הן לא יכולות להתקיים אחת בלי האחרת, כל השלושה, אתה חייב לעשות משהו!" התחננתי, סלע התגלגל לצידי ונשבר לשניים ברעש מחריד, מיהרתי לכסות את פניי עם ידי כדי להגן על עצמי מהאבק המתפזר ברוח שהחלה להשתולל.

"אני צריך שתרגעי, הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה התקף חרדה." ביקש בקול הכי רגוע שיכל לאמץ, המים באגם געשו כמו ים סוער, בדיוק כמוני.
"אני נראת לך כמו מישהי שיכולה להרגע?!" הנפתי את ידיי לצדדים, מבוהלת, תקועה במקום בלי יכולת לזוז.
המים עלו על גדותם והחלו להתפשט על האדמה החולית הלבנה, כמו גלי ים המתפזרים על החול.
נשמתי עמוק, פעמיים, בלעתי את הרוק וניסיתי לאמץ את הגישה השלווה שלו.

זה לא עזר, אני לא יודעת אם האדמה באמת רעדה, או שזה רק בראש שלי, אבל לחלוטין הרגשתי את הרעד והטלטול תחת רגליי.