Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 2.9 A

Part: 2.9/ A/ לאבד את זה
•°•°•°•☆•°•°•°•°•

"כבר אז ידעתי מה קרה עם טום וג'ייק, כשניסית להסתיר את זה ממני." עיניו ננעצו בנקודה אקראית מאחוריי.
"תפסיק, אתה פוטר מעצמך רגשות אשם בידיעה שאני לא אבין דבר ולא אזכור דבר." דחפתי את חזהו, למרות שישבנו, למרות שזה לא עשה דבר.

"אבל היית שונאת אותי יותר אם היית יודעת איך ידעתי." הוא המשיך, כאילו לא ידע אפילו איך להפסיק.
שפתיו התכווצו, "טום נולד בארמון," הוא אחז בידי במהירות, הוא ידע שארחיק אותה ממנו עוד לפני שידעתי זאת בעצמי.
"אבא שלי בגד באמא שלי עם אחת המשרתות," הוא לחש, נבוך, "כשטום גדל השמועות החלו, ולבסוף אבא שלי סילק אותו מהארמון." הוא השתהה, חיכה לתגובה.
"אבא שלך אידיוט." נשפתי בכעס, מנסה לשחרר את אחיזתו מידי, לשווא.
"הבטחתי לו שכשאגדל אחזיר אותו לארמון." עיניו נדדו בחדר.
"אבל כנראה שכבר מגיל קטן היית שקרן."

"הייתי בטוח שהגעת לתחרות כדי להרוג את כולנו." פלט גיחוך והניד את ראשו קלות.
"הייתי בטוח שטום שלח אותך."
"אז אתה גם אידיוט." גערתי בו, למרות שאפילו אני לא ידעתי מה היו הכוונות שלי.
"ואם אספר לך איך ידעתי על כך שדיאנה סיכנה אותך, את תשנאי אותי יותר משאי פעם שנאת את טום." סוף כל סוף שחרר את אחיזתו, נכנע לרגשותיו.
"אני לא שונאת אותו." הכרזתי בגרון יבש.
"אבא שלך סיפר לי." הרים את עיניו אליי, ניצוץ של חרטה חלף בהן.

הלב שלי התכווץ, הרגשתי את הנשימה שלי מתכווצת יחד איתו.

היו מהומות, מלחמת אזרחים, אבא שלי נהרג כשהתנדב לקחת חלק במלחמה לטובת אתלאיה.
דקלמתי שוב ושוב את מה שג'ייק סיפר לי עד היום, על גורלו של אבא שלי.

הרמתי את ידיי ועטפתי אותו סביב צווארו, למרות שלא היה לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי, אך פעם אין לי.

להרוג את המלך? את אפילו לא מסוגלת לטפל בעצמך.

הוא לא זז, אפילו לא מצמץ, שום דבר בי לא היה מאיים כנגדו.

"תעשה משהו!" התפרצתי והידקתי את ידיי קצת יותר, למרות שידעתי שזה אפילו לא מפריע לו.
"לפחות תתנהג כאילו זה מפריע לך." הדמעות נקוו בעיניי, מטשטשות את שדה הראייה שלי.
"לפחות תעמיד פנים שאכפת לך מהעובדה שאתה לא מפסיק לשקר לי." קולי נשבר, יבבה חנוקה נפלטה משפתיי.
"לא שיקרתי." התגונן, בשקט, מהחשש שיכאיב לעצמו בשקר נוסף.
"אני לא יודעת מה לעזאזל קרה בין כותלי הארמון האלה, אבל שהשמיים יהיו עדיי, לא באמת אכפת לי!" צעקתי, למרות שהיה מספיק קרוב כדי לשמוע גם אם אלחש.
"מיום ליום אני מבינה כמה אתה שיקרת, הסתרת את האמת, וכמה להיעלם מכאן היה הצעד הנכון, ולא אכפת לי אפילו איזה מן צעד זה היה." נשבעתי
"ניסיתי להגן עלייך."
"ניסית להגן על עצמך!" צרחתי, הדמעות נפלו שבויות אחת אחת.
"אני הדבר האחרון שעליו ניסית להגן." הפעם לחשתי, מותשת, מרחיקה את ידיי מגופו.