לאונרדו-
מריאנה הגיעה לעבודה היום שקטה מהרגיל. היא נראית מוטרדת ועצובה. עינייה עייפות, כנראה לא ישנה בכלל. היא ישבה על אחד הכיסאות ובהתה בתקרה בקושי שמה לב למתרחש סביבה.
מה עובר עליה. זה מסקרן אותי. היא בלתי ניתנת לפיצוח האישה הזאת. עינייה נראו חלולות, ריקות. עיניים שלא ראיתי ככה מאז ההתקף שחוותה.
אני לא מפריע לה בעבודתה כבר שבועיים, שומר איתה על כבוד למרות הרצון שתהיה שלי. מידי פעם אנחנו יוצרים קשר עין והחישמול שעובר בנינו קטלני. המתח שלנו באוויר.
התקדמתי לעברה אך היא לא הבחינה בי, שקועה מידי במחשבותיה. הנחתי את ידי על כתפה והיא קפצה בבהלה. "הכל טוב?" שאלתי אותה כשהביטה בי ללא מילים. עיניה היו נפוחות מעט, היה נראה שבכתה כל הלילה.
"מה?" היא שאלה בבלבול.
"את נראית מוטרדת" אמרתי בחשד.
"אני בסדר" היא ענתה באדישות והמשיכה לשקוע במחשבותיה. אני חייב לדעת מה עובר עליה. היא מתנהגת מוזר.
"את לא נראית בסדר" קבעתי לה והתיישבתי בכיסא לידה. אני מפתיע את עצמי עם האכפתיות הזאת אליה.
"אל תחפור לי" ביקשה בקול חסר כוח. היא הביטה בי ועיניה ירדו אל פי במשך כמה שניות. לא הספיק לעבור רגע והיא הטיחה את שפתיה על שלי ופאק לזה לא ציפיתי.
שפתיה היו רכות וזזו בתיאום מושלם עם שלי. לחצתי את לשוני אליה ולשונינו הסתבכו יחד.
כעבור כמה רגעים מריאנה הפסיקה ואמרה בהתנצלות "סליחה, זה לא היה אמור לקרות".
בטח.. שקרנית קטנה.
היא לא הספיקה לקום מכיסאה וכבר משכתי אותה לעוד נשיקה סוערת. היא נישקה אותי חזרה ושנינו התנשפנו בסיומה.
פאק..זה היה כלכך טוב.
"אל תלכי עכשיו" אמרתי לה כשראיתי אותה מתוחה מעט. כאילו היא מתחרטת.
מריאנה הביטה בי וכססה מעט את ציפורניה, משהו יושב עליה וזה לא עושה לה טוב.
"סליחה, אני מבולבלת. הנשיקה הזאת לא הייתה אמורה לקרות. זה לא היה אמיתי." אמרה לי במבט עייף וקמה מכיסאה.
משכתי את ידה מטה והיא התיישבה חזרה.
"אל תגידי לי שזה לא היה אמיתי. הרגשתי אותך. זה היה אמיתי לחלוטין" אמרתי במעט כעס. ראיתי שפניה התקשחו, בקושי מכילות את הסיטואציה.
מריאנה שתקה.
היא ידעה שמה שאמרתי היה נכון.
"אני לא אעשה את זה שוב לעולם" אמרה בהבטחה ואני הנחתי את אגודלי על פיה "אל תבטיחי הבטחות שלא תוכלי לעמוד בהן".
מריאנה עצמה את עיניה ושיפשפה את מצחה "הראש שלי" מלמלה ופאק היא נהייתה חיוורת.
מים. מים. שלא תתעלף לי פה.
"שתית היום?" שאלתי אותה, ידי על שלה, אוחזות בה.
היא נענעה בראשה.
קמתי בזריזות, מוזג לה כוס מים ומגיש לה אותו "תשתי" אמרתי לה. מריאנה שתתה את כולו ולחשה במעט כאב "הראש שלי מתפוצץ".
"בואי נלך לאחות" אמרתי לה והקמתי אותה על רגליה. בשניה שקמה, התמוטטה בידיי.
פאק. פאק. פאק.
"תקראו לאחות" קראתי לשני עובדים והם הנהנו. בדקתי את נשימותיה, היא בסדר. הרמתי את רגליה, מזרים לה דם לראש.
"מריאנה" אמרתי בדיוק כשהאחות הגיעה ואמרה "היא התעלפה".
לא חשבתי אחרת.
כעבור רגע היא פקחה את עיניה מסתכלת סביבה.
"ידעתי שאת לא בסדר" אמרתי בגיחוך קטן והיא בלעה את רוקה.
הגשתי לה עוד כוס של מים עד שחזרה לעצמה.
"ישנת בלילה?" שאלתי אותה.
מריאנה צחקקה מעט ואמרה במשיכת כתפיים "לא הצלחתי".
זה נורא לא להירדם. מניסיון.
"את יכולה לנוח אם את רוצה. את לא חייבת לחזור לצילומים" אמרתי ופאק עם העיניים האלה.
העייפות, הכאב והפחד משתקפים מהן.
משהו עובר עליה.
"אני בסדר לאונרדו" אמרה בחיוך קטן, מנסה לשכנע אותי.
"כן בטח" אמרתי בגיחוך "כאילו אני צריך להאמין לך אחרי שהתעלפת. את צריכה לשתות יותר".
סומק התפשט בלחייה למשמע הדאגה בקולי ואוו היא האישה היפה ביותר שראיתי מימיי.
"את יפייפיה" לחשתי לה כשהעברתי את ידי לאורך פניה.
מריאנה הסמיקה אפילו עוד יותר כשקירבתי אליה את פניי, מעביר את לשוני על שפתיה.
אחרי כמה שניות היא לחשה "זה לא צריך לקרות. זה לא יעבוד בנינו. אני מתוסבכת מידי".
צחקקתי "וזה נראה לך שאכפת לי?".
מריאנה הרחיקה אותי ממנה ונעמדה "אני לא רוצה את זה כרגע. זה לא יקרה".
העצבים החלו להיבנות בתוכי "למה כל פעם שאנחנו מתקרבים את חייבת להתרחק?!".
מריאנה הנידה בראשה "אתה לא תבין".
"מה אני לא אבין. ספרי לי מה עובר עלייך" אמרתי חזרה, נרגע מעט. מעולם לא היינו במצב כזה.
היא רק חייכה חיוך קטן ואמרה "את זה, לעולם לא אוכל לספר לאיש".
וככה היא הלכה.
מה??
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
