מריאנה-
אני לא מכילה את זה יותר. לאונרדו לא מגיע. הוא לא בא. זהו, הכל נגמר. כל ערב, חוויתי עינוי וסבל רק בשביל להציל אותו, את לאונרדו שלי אבל עכשיו אני כבר לא יודעת. אני מבולבלת כלכך ואני לא מסוגלת לקום וללכת. אני לא מסוגלת לעזוב את ניו יורק. השקר הזה הורג אותי מבפנים, זה כואב לי.. ואני לא רוצה לחשוב כמה כואב לו.
המצפון חוגג והחרדות שלי מתדרדרות מרגע לרגע. ההתקפים שלי לא פוסקים, משתלטים עליי בכל שניה פנויה. אני חייבת לשחרר אותו, לתת לו ללכת. כמו שעשיתי עם דניאל.
עצמתי את עיניי ונשמתי בכבדות, יושבת על הרצפה ונשענת על דלת חדר השינה.
ההתקף נגמר. קמתי ממקומי וניקיתי את פניי, מביטה בי. אדמומיות קטנה נשארה בלחיי אחרי אתמול. הפצע הקטן בשפה, נעלם והכאב בביטני התעמעם. הכאב הפיזי, נעלם אך כאב הנפשי שלי רק גדל.
צלצול טלפון נשמע, קיוויתי ללאונרדו. תקווה קטנה צצה בי אך דעכה כשראיתי את שמה של סלינה מופיע על המסך. עניתי.
"מריאנה" אמרה לי ונשמעה בהקלה קטנה "איפה את? כבר כמה ימים לא הגעת לעבודה".
שיפשפתי את מצחי "פיטרו אותי" הגבתי ביובש. היה שקט בקו ואז קולה של סלינה נשמע בצעקה "מה??".
"כן.. הענינים הסתבכו ולאונרדו פיטר אותי" אמרתי לה.
"אין מצב שזה קרה. לאונרדו פיטר אותך?! לאונרדו?! הוא לא היה עושה את זה!" קראה מבעד לטלפון בחוסר אמון.
"כן.. קרו כמה דברים. אני כבר לא גרה איתו" הסברתי לה.
"אין לי מה לומר.. אני פשוט בהלם" אמרה לי ובדיוק צלצול נשמע מכיוון הדלת. מישהו לחץ על הפעמון. אבא? הוא יודע איפה אני?
"אני... חכי רגע מישהו בדלת" אמרתי לה ובלעתי את רוקי, פי התייבש מהלחץ. הצצתי בזכוכית הקטנה מבעד לדלת, רואה שם את לאונרדו. כשלתי לאחור ונתקלתי בקיר, מתנשפת "פאק..".
לא יכול להיות.. זה הוא.
"מה קרה?" שאלה סלינה בחשש "קרה משהו?".
"לאונרדו בדלת" לחשתי לה ועוד צלצול של פעמון נשמע. אני לא יודעת אם לפתוח לו או לא. מה הוא רוצה?.
לא ציפיתי לראות אותו יותר. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לראות אותי. מה השתנה?
הגעגוע אליו שרף לי וכן הרגשתי הקלה קטנה כשראיתי אותו בפעם השלישית מבעד הזכוכית הקטנה.
"תפתחי לו" קראה סלינה בהתרגשות "אולי הוא רוצה לדבר איתך.. והכל יסתדר".
איך היא אופטימית. יש עוד סיפור שלם שהיא לא יודעת.
"אני לא חושבת.." עדיף לי כמה שפחות להייתקל בו. אני פוחדת ממה שיאמר לי. פוחדת להתעמת איתו שוב.
עוד צלצול והפעם גם נקישה חזקה על הדלת "אני יודע שאת שם, מריאנה" קרא לאונרדו בקול קר ופאק.. הלחץ הזה.
"תפתחי לו חתיכת מטומטמת!" הפצירה בי סלינה דרך הקו ואני אכלתי את עצמי פה.
"בסדר" נכנעתי לה.
"עדכני אותי מה היה, מחכה לשמוע ממך" אמרה לי וניתקה. נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת בחשש, רואה אותו אחרי פאקינג שבוע. לא מאמינה שהוא כאן.
"איך מצאת אותי?" שאלתי אותו, מובכת מעט ממבטו שבחן אותי מכף רגל ועד ראש. לאונרדו נראה קר, כאילו לקח את כל הכאב שלו ומחץ אותו משאיר רק את האטימות על פניו. לא ניתן לקרוא אותו ככה. הוא לא מראה רגש וזה מפחיד.
הוא עמד בגב זקוף ועקף אותי פנימה, נכנס על דעת עצמו. הרזיתי המון מאז שהפרדנו. לא הצלחתי להכיל את המצב הזה.
"אני חושב שמגיע לי לקבל כמה תשובות. אני צודק?" שאל אותי לאחר רגע, באטימות מוחלטת. עיניו ננעצו בשלי, חודרות עמוק אל תוך ליבי. שתקתי.
"אני לא מאמין שעשית את זה. את משקרת" קבע והתקרב אליי צעד או שניים ופאק כמה שהתגעגעתי לקול הזה. סגרתי את הדלת בעדינות ואמרתי באותו טון "עשיתי את זה".
לאונרדו קפץ את אגרופיו ולחש בזעם "אני רק מבקש שתעני לי על שאלה אחת מריאנה. שאלה אחת!". הלחץ הזה, העינים האלו, הקול הזה. כל מה שאני צריכה זה להתנפל עליו בנשיקה.
"בגדתי בך.." לחשתי בהשפלת ראש, לא מביטה בו. לא עברה שניה וגופי הוטח בקיר מאחורי, מרגישה את לאונרדו צמוד אליי. ריחו אופף אותי מכל כיוון.
"לא מאמין לך.." אמר והרים את סנטרי, מאלץ אותי להביט בו. ראיתי את עיניי דרכו ופאק כמה שאני נראית מהוססת.
"אני אשאל אותך שוב בפעם האחרונה. אם תעני לי בכן, אעזוב ולא אטריד אותך יותר. אם לא, אני רוצה לדעת למה שיקרת לי" אמר באיטיות וכל מילה שלו שלחה חץ לליבי. נשכתי את שפתיי. אני לא מסוגלת לשקר לו. הוא ילך לתמיד ולא יחזור.
"בגדת בי?" שאל שוב וקולו נשמע שקט יותר, רגוע. עיניו לא זזו משלי, לא נותנות לי להתחמק ולברוח.
לא הסתכלתי בעיניו כשלחשתי "כן..". מגעו בעורי נפסק והוא התרחק באיטיות "בסדר, הבנתי".
ראיתי את הפגיעות שלו והוא ראה את שלי אך לא אמרתי דבר.
"להתראות מריאנה, היה נעים להכיר" אמר לי בקור ויצא מהדלת, משאיר שובל של ריח. שובל של זיכרון.. של פרידה.
לא. לא. לא. לא יכול להיות שככה זה נגמר.
לאונרדו בבקשה..
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
