מריאנה-
לאונרדו ואני ישבנו על תוכנית לגבי אבי. המטרה הייתה להרוג אותו. הוא פגע בי, הוא פגע באהובי ואין מצב שלאונרדו יתן לו להישאר בחיים. הספק בעיניי כשדנו על זה היה גדול. לאבד אבא?! למרות כל מה שעשה לי לרצוח אותו?!
זה לא אכזרי מידי?
"מריאנה" נאנח לאונרדו והשעין את ראשו על ידו, זה נתן לו בהחלט מראה סקסי "זה מה שצריך לעשות. הוא ירדוף אותך כל חייך ויהרוס אותנו. את רוצה את זה?".
פאק לא.
"אני לא יודעת" מלמלתי "אבל אני רוצה להרוס אותו כמו שהרס אותי".
על פיו של לאונרדו התפשט חיוך רצחני "אז הולכים על זה".
בלעתי את רוקי "בסדר" יודעת בתוך תוכי שאני לא יודעת מה אעשה אחר כך. האשמה? החרטה?
"תהיי בטוחה בזה. את יודעת שעדיף שהוא לא ישאר בחיים שלך יותר" שיכנע אותי לאונרדו ואני הנהנתי בהבנה.
"אתה צודק".
התוכנית הייתה שאלך אל אבי כרגיל, אסיח את דעתו בזמן שלאונרדו יפרוץ את דלת הבית וירה בראשו. קל. המשטרה לא תגיע, הם בכיס הקטן של לאונרדו. הכל מושלם.. כמה זה כבר יכול להתפקשש?
_______________________________________
הגיע הערב. הגיע היום. הגיעה הנקמה. הנקמה על שנים של סבל. שנים של אונס. הנקמה על הסחיטה. על זה ששלט בי כשאני אחריו כמו בובה על חוט. זה מה שצריך להיעשות, שכנעתי את עצמי. זה מה שהולך לקרות. הכל יגמר מהר מאוד.
- מחכה לך. את מאחרת. יש לך בדיוק עוד חמש דקות להגיע אחרת..
פאק. התנשפתי בחדות ולאונרדו הרים את ראשו בבילבול "מה קרה?". הראיתי לו את ההודעה ולסתו התקשחה. פאק.. הוא רותח.
"אני אקח אותך" קם ואני אחריו "זה מתחיל עכשיו מריאנה. תזכרי מה התוכנית. לא משנה מה יקרה, מה יאמר לך. אל תשכחי מה את צריכה לעשות".
הנהנתי כשהוריד אותי ולחשתי "אני אוהבת אותך.. ניפגש בקרוב".
הוא שלח לי חיוך מנחם ולחש חזרה "תהיי חזקה".
הוא עצר במרחק כדקה הליכה אל הבית, כדי שאבי לא ישים לב. רצתי אל הבית, דופקת על הדלת. ממתינה למפלצת.
דלת הבית נפתחה כעבור רגע ואבי עמד בפתח, ללא חולצה. שלחתי לו מבטח חד ונכנסתי כשסגר את הדלת אחרי. הלחץ הכה בי כשסינן אליי "בדיוק התכוונתי להעלות את התמונה. יש לך מזל מריאנה" ביטא את שמי עם חיוך ואני נדרכתי כשהוא נצמד אליי מאחור.
ידו הקיפה אותי מקדימה, מונעת ממני לזוז. אני קפואה. הוטחתי אל הקיר ואבי סקר את פניי "למה את לחוצה מותק?!" שאל וחפן את סנטרי בידו "מה יש? קטנה שלי".
בלעתי את רוקי והוא לפת את ידי וזרק אותי אל חדר העינויים. החדר עם השלשלאות. עם המיטה המתקפלת. החדר עם השוט, הסכין החדה. ניסיתי להתנגד כמו תמיד, לבקש יפה שיניח לי אך לא, שום דבר לא עזר. הכל צריך להיות מושלם עד שלאונרדו יגיע. אני צריכה להתנהג כרגיל.
ידיי נתלו מעלה בעזרת השרשראות, מותחות את ידיי עד ההרגשה שידיי עומדות להתנתק מגופי. חשקתי את שיני בכאב "יבן זונה.. חכה כשאני אסיים איתך".
הצחוק הלגלגני שלו העביר בי רעד מייסר. רגליי עמדו על הקרקע, מחוברות אל אזיקונים מחשמלים. לא עבר רגע ומכת החשמל הכתה ברגלי, צווחתי ונשכתי את שפתי, מיבבת חלושות.
"תשמרי על הפה שלך זונה קטנה" איים אבי כשקרע את בגדיי ממני, בוהה בחתך העמוק שבביטני. אלוהים. הוא העביר את ידו על החתך באיטיות, מענה אותי.
"שחרר" ניסיתי לנהום ולבעוט בו אך כשלחץ על הכפתור רגליי קיבלו שוב את הזרם, חזק יותר. הרגשתי את רגליי מקבלות זעזוע ודמעות קטנות ביצבו בעיניי "תפסיק.." לחשתי כנועה לו.
השקט השתרר באוויר לכמה שניות וחשד מצידו של אבי הורגש. הוא חכם, הוא שומע צעדים. אבי הרים אליי את עיניו והבנתי שנתפסתי על חם. הוא הבין, יכולתי להרגיש זאת. לא עברה שניה וידיו נכרכו סביב צווארי, לוחצות בכל הכוח "העזת לספר לו?! העזת להתעסק איתי?!" חנק אותי ואני הכחלתי, מנסה לנשום אך האוויר לא נכנס אל ריאותי.
השתעלתי בכבדות, נחנקת "בבק...שה" ניסיתי לומר אך קולי נשבר באמצע. אבי שיחרר את ידיו ממני ולקח את השלט הקטן שמחובר אל האזיקון והוציא סכין גדולה, מושחזת היטב. עיניי נפערו כשלחש "אף אחד מכם לא יצא מכאן חיי".
פאק.. לאונרדו....
לא עברה שניה והדלת נפתחה בבום, מקפיצה אותי. אקדח. לאונרדו. עיניי נפגשו במבטו האטום של לאונרדו, שבחן אותי בזריזות והזדעזע ממראי הכנוע.
"שלום לך, לאונרדו" אמר אבי ברשמיות מבחילה. הרגשתי אותו מאחורי, מחזיק את הסכין הגדולה ומניח אותה על גבי. לא הסגרתי כלום במבט. לאונרדו נדרך וסינן במבט מפחיד ומאיים "שחרר אותה. עכשיו!".
אבי רק צחק וחיבק אותי מאחור, הסכין הגדולה על ביטני החשופה "כבר? רק התחלנו". התנשמתי והפחד נראה בפניי.
"יריה אחת שלך, תנועה קטנה שלך וזה יעלה לאהובתך בעוד כמה צלקות יפות" אמר אבי וחיוכו הורגש בקולו.
לאונרדו התקשח במקומו אך לא זז. רק נעץ את עיניו בי. הקשוחה, החשופה, הכנועה, השבורה.
אבי נשק לצווארי ואני הצטמררתי "לאונרדו" פתח אבי "אתה רוצה להישאר? לראות אותי נוגע בה?".
"שלא תעז" לאונרדו לחש בקול מקפיא "אתה לא תצא מכאן חיי".
"אנחנו עוד נראה לגבי זה" החזיר אבי וצריבות תקפו את עורי. נאנקתי בשקט, קשורה. לא יכולה לזוז. הדמעות עלו ואני בוכה ללא שליטה.
תציל אותי לאונרדו... בבקשה.
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
