My weakness

פרק 17- תשובות

מריאנה-
ההודעה הזאת שיבשה לי את היום. לא הצלחתי להירדם, העייפות גוברת עליי. אני לא מרוכזת בעבודה והראש שלי מתפוצץ. איבדתי את עצמי כשהרגשתי נואשת למגע של לאונרדו ופשוט נישקתי אותו.

לא יודעת מה עבר לי בראש אבל פאק הייתי צריכה את התחושב הנעימה הזאת רק לרגע אחד. רק לרגע אחד שכחתי מהצרות שלי. רק לרגע אחד זה עזר לי.

לאונרדו במשך כל היום שלח לי מבטים תוהים. הוא דאג לי. קראתי את זה על פניו.
הוא רק רצה לעזור לי אך אני הדפתי אותו ממני.

אבל אין לי מצפון. כי את הסודות שלי הוא לא יגלה. הבטתי בפצע הקטן שבידי שעשיתי לעצמי תוך כדי ההתקף ופאק מקווה שלא תשאר צלקת.

מוחי עדיין היה עסוק בהודעה המאיימת שאבי שלח לי. הפחד אצלי קיים. החשש שימצא אותי. הפחד שיפגע בי שוב. אני פוחדת ממנו. אני לא רוצה לראות אותו יותר.

שנה שלמה לא קיבלתי הודעה אחת ממנו ורק עכשיו הוא החליט לשלוח. זה לא נותן לי מנוחה.

_______________________________________

כבר שבוע אני לא מצליחה לישון. אני פוחדת להיות לבד ללא הגנה. כבר שבוע שאני קמה בעצבים. שבוע רע. העייפות משתלטת עליי בכל יום שעובר. אני כבר לא יכולה להכיל את זה.

אתמול קיבלתי מאבי עוד הודעה מלחיצה,

- אני יודע שאת לא בארץ. רק חכי שאני אמצא אותך ואת תתחרטי על שהכנסת אותי לכלא.

הוא יודע שאני בניו יורק?
אני לא יכולה לחיות ככה.
הפחד תמיד נמצא אצלי בכל מקום שאליו אני הולכת.

לעזוב את ניו יורק?
לעבור למקום אחר?
אני לא יכולה לחיות במנוסה כל חיי.

בוקר למחרת הלכתי לעבודה כרגיל, מרגיעה את עצמי כדי ששום דבר חשוד לא יראה. מליסה שלחה לי מבטי שנאה, אני לעומתה זרקתי לה אצבע שלישית חזרה. לא סובלת אותה.

סלינה נכנסה לחדר הלבשה ואמרה לי בחיוך "בוקר טוב, שוב נפגשות".

צחקקתי "כן, בוקר טוב".

דיברנו כמה דקות עד שנאלצתי ללכת לצילומים וואוו כמה שזה מתיש אבל גם מהנה. לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה.

הרמתי את עיניי ונתקלתי במבטו השואל של לאונרדו. פאק.. הלסת שלו, הפה שלו כלכך מסורטט. הוא חייך אליי חיוך קטן והתקדם לעברי. שיט.. לא עכשיו. אני עדיין לא מוכנה.

"כן" אמרתי לו באגביות, לא מראה בו עניין.

לאונרדו צחקק ואלוהים הקול שלו פשוט מלאכי לעומת הגבר המסוכן שעומד מולי.

"תהיי נחמדה" אמר לפתע בקול רציני כשהפסיק לצחוק. מבטו היה קר אליי מבדרך כלל ומחשבותיי הסתבכו.