לאונרדו-
מריאנה הבינה את העניין. הורדתי מהרכב את הפירות החתוכים והיין שהזמנתי במיוחד והתיישבנו על מחצלת בפארק. אני רוצה שתסלח לי. אני רוצה שתתהפנט אליי מחדש. היא לא שיתפה איתי פעולה אחרי מה שעשיתי לה. השארתי אותה בלי פורקן, בדיוק כמו שעשתה לי. רק ככה היא לומדת.
דיברנו מעט ולא יותר. היא לא נתנה לי גישה מספקת ללב שלה. היא לא בוטחת בי במאה אחוז. "מריאנה, תאכלי" אמרתי לה אחרי כמה דקות כשראיתי שהיא לא אוכלת.
מריאנה לא הביטה בי "תהיה בשקט, לאונרדו". היא כועסת. הצלחתי להרתיח אותה.
אבל אף אחד לא משתיק אותי. אף אחד.
"מריאנה, תאכלי" הגברתי את קולי והתעלמתי ממה שאמרה לי. הנחתי לידה את הפירות החתוכים והיא השפילה אליהם מבט, בוחנת אותם. יש לה בעיה עם אוכל, אני קולט מהר.
"אני שבעה" אמרה. מריאנה שכבה לאחור על גבה וצפתה בעננים "למה אנחנו פה בעצם?" שאלה אחרי דממה ארוכה. הטיתי את גופי אליה והנחתי את ידי מתחת לראשי, מזדקף מעט.
"אנחנו פה כי אני רוצה שנהיה פה" אמרתי בהחלטיות, קובע עובדה. היא רק צחקקה בתגובה "מה אתה אומר..". השקט בנינו המשיך והמתח הורגש באוויר. היא חושבת על משהו שמפריע לה. אני מרגיש את זה.
"על מה את חושבת?" שאלתי וריפרפתי עם ידי על פניה. היא הסיטה את ידי ממנה ואמרה "לא משהו חשוב". אני שונא כשהיא עושה את זה. זה כמו לומר לא משנה כשמתחילים לספר משהו קריטי.
"הכל חשוב לי כשמדובר בך" אמרתי ברצינות שהצליחה לסקרן אותה. מריאנה סוף סוף הפנתה אליי את מבטה ועל פניה היה מעט קור ומשהו שלא הצלחתי לזהות. סומק קל צף על לחייה.
"את מסמיקה" אמרתי מחייך אליה חיוך אמיתי שלא חייכתי כבר זמן רב. מריאנה הסתירה את פרצופה בידה "חם לי.. אל תחמיא לעצמך". צחקתי והורדתי את ידיה מפניה "כן בטח".
"אתה רומנטי. רק חסר פה נרות וחושך" אמרה לי בגלגול עיניים. הנדתי בראשי מגחך "אסדר את זה לפעם הבאה". לפתע מריאנה שינתה את תנוחתה והסיטה את גופה כך שהיה מולי. ידה נחה על המחצלת "אתה הבוס שלי" אמרה לפתע "אנחנו לא יכולים להיפגש בסיטואציות כאלו".
"כמעט כמו שאת לא יכולה לגור אצלי" הגבתי לה חזרה ולא היה לה מה לענות.
"זה לא חוקי" הסבירה לי שוב "מה שאנחנו עושים זה לא חוקי. אני העובדת שלך ואתה הבוס שלי". היא מנסה לתרץ לעצמה. היא מנסה למצוא סיבות למה לעצור את מה שקורה בנינו. השלכות העבר שלה. אי אמון. פחד להיפגע.
שברתי לה את האמון. ביום שבו תפסה אותי מזיין את מליסה ופאק איך היא הייתה נראית מופתעת והמומה.
"האמת, לא אכפת לי" אמרתי וחפנתי את צד פניה בידי וקירבתי את ראשי מעט אליה. בהיתי בשפתייה כמה שניות ונישקתי אותה במלוא העוצמה.
נישקתי אותה בלהט, שהבהיר לה שלא אכפת לי. הבהרתי לה שהיא שלי. שפתיה היו כמו מעדן מתוק. הפסקתי לרגע וליקקתי את שפתיה באיטיות. מריאנה לחשה לשפתיי מתנשפת "לא.. לאונרדו".
איבדתי את שליטתי. התנפלתי על פיה ואחזתי בראשה, מניח אותו בעדינות מפתיעה על המחצלת. נישקתי אותה נשיקה תובענית וחזקה. "את שלי" נהמתי לפיה מספר פעמים.
"רק שלי" הבהרתי שוב וניתקתי את הנשיקה. מריאנה הסתכלה לתוך עיניי והנידה קלות בראשה "תצטרך לעבוד קשה יותר בשביל זה" צחקקה.
בערב, היא יצאה. ניסיתי למנוע את זה ממנה אך היא הגיבה לי בתגובות חדות וארסיות. נתתי לה את החופש שלה. את הרצון לעשות מה שרצתה אך בתוך תוכי רציתי לתבוע בעלות עליה. להכתיב לה חוקים. כשהיא יצאה עם בגד זנותי מהבית רציתי לתלוש אותו ממנה ולהלביש אותה בבגדים של מתחסדת. אך לא עשיתי זאת. שתקתי ונתתי לה לצאת. פעם הבאה, זה לא יחזור על עצמו.
_______________________________________
כבר כמה לילות שהתקרבנו לאט לאט ואני שם לב שמריאנה משתדלת גם, למרות שקשה לה. היא לא מספרת לי מעבר אבל היא לפחות מדברת איתי ומנסה להעביר את המקרה עם מליסה. מריאנה נרדמה לפני חצי שעה ואני נשארתי ער וסקרתי את פניה.
לסתה מעוצבת, גבותיה עבות ופראיות. שיערה המתולתל היה פרוע על הכרית. נשימותיה היו חלשות ואיטיות ושפתייה היו תפוחות מעט. עיניה עצומות. כלכך רציתי לגעת בה. להרגיש אותה עמוק בתוכי. הגופיה הקטנטנה שלבשה כפיגמה חשפה חלק משדייה המלאים. היא ללא ספק אישה מושכת.
חזרתי לחדרי, מניח לה ונרדמתי.
_______________________________________
באמצע הלילה צרחות חלושות העירו אותי משנתי. מריאנה?. קמתי במהירות, לא מבין מה קורה פה. סטיבן ישן טוב ולא קם מהצרחות. התקדמתי במהירות זהירה אל עבר חדרה של מריאנה והיא זזה מעט, מתפטלת.
פאק. שיט.
מה קורה לה?
"תפסיק בבקשה" קול קטן ושקט בקע ממנה. התקרבתי אל מיטתה בזהירות. על מה היא מדברת. "אתה מכאיב לי" המשיכה בנמנום, רועדת מעט.
"מריאנה" התחלתי לומר והפסקתי כשגופה נרגע מעט למגעי. "אני לא זונה" צרחה לפתע ואני הופתעתי ממה שאמרה. היא נראתה בסיוט רע. מאוד רע.
נשימותיה הואצו ויכולתי לחוש ברעד שלה.
"דיי, תנשמי מריאנה" לחשתי לאוזנה והיא השתנקה בפחד וצעקה "אל תיגע בי." אני משתגע. מה עובר עליה?. מי נגע בה.
"מריאנה!" אמרתי בקול נוקשה והיא קמה בהתנשפות חדה, מסדירה את נשימתה. פאק. היא מבוהלת. עיניה נפגשו בשלי "מה אתה עושה כאן?" שאלה לפתע והעבירה את ידה בשערה, מתוסכלת.
"צרחת, הגעתי לראות מה קורה לך" אמרתי לה באותו טון. מריאנה הסיטה את ראשה ממני כך שלא יכולתי להביט בה.
"תלך" ביקשה.
"אני לא הולך" הגבתי לה והנחתי את ידי על שלה. מריאנה הוזיזה את ידה ממני "בבקשה" הוסיפה.
"מה קורה?" שאלתי והתעלמתי מבקשתה.
"אמצע הלילה, לך לישון" אמרה לי בעייפות קלה ואני מצמצתי "את עובדת מחר, אני רוצה לדעת מה קורה איתך".
מריאנה הסתובבה אליי עם גופה, נאנחה ונשכבה חזרה במיטה.
לא. לא. לא. זה לא נגמר ככה.
YOU ARE READING
My weakness
Roman d'amourמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
