לאונרדו-
האכזבה והזעם הציפו אותי ויצאתי מהדלת במהירות, שומע אותה מתייפחת אחרי. זה נגמר. סופית. קיבלתי את התשובה שלה, וזהו. אני הולך.
"לאונרדו" צעקה וקולה היה קרוע "אל תלך בבקשה".
לא עצרתי, לא מביט לאחור. אין אותי יותר.
פתחתי את דלת הרכב כשצרחה חדה פילחה את האוויר "שיקרתי לך לאונרדו. שיקרתי".
קולות חנוקים בקעו מהדלת. הסתובבתי באיטיות, מה היא אמרה?!.
מריאנה על הרצפה, על הברכיים דומעת כמו שמעולם לא ראיתי אותה. הכאב בפניה.
"בבקשה.." לחשה לי מתייפחת.
"מה אמרת?" שאלתי אותה, לא זז ממקומי. נטוע כמו בול עץ.
"שיקרתי.. אני מצטערת.." לחשה לי ולא העזה להסתכל עליי, היא שיקרה לי. היא לא בגדה בי. התעשתתי על עצמי וחזרתי אחורנית, אליה. היא קמה וניגבה את דמעותיה.
"למה עשית את זה?! למה שיקרת לי?! את יודעת כמה אכלתי את עצמי על זה?! למה!" צרחתי עליה בזעם בלתי נשלט. למה. זה מה שעבר במוחי.
"אני לא יכולה לומר. אני לא יכולה!" צרחה עליי חזרה.
"מה את לא יכולה! תדברי כבר! אם אני הולך זה הסוף. את תהרסי אותנו!" הטחתי בה את הכל.
מריאנה התרחקה "די תפסיק!" התחננה והלכה אחורנית עם כל צעד שלי אליה. היא נתקלה בספה, מועדת מעט.
"דברי כבר מריאנה. נשבר לי ממך. נשבר לי!" זהו, שפכתי הכל. מריאנה הנידה בראשה והיה נראה שסערת רגשות חלפה בה. עיניה לא הפסיקו להיראות מהוססות. כאילו רוצות לדבר אך נמנעות.
"מה את מסתירה ממני. מי זה!" המשכתי לירות בה וכל מילה שלי פגעה בה בול במקום הנכון. היא לא דיברה.
"זה נגמר בנינו" אמרתי בארסיות, פונה חזרה אל רכבי.
"אבא שלי" צעקה את זה ואז הדממה הייתה באוויר. מה?? אבא שלה בכלא. זה מה שאמרה לי.
"הוא איים עלי. לא יכולתי לספר לך. הוא סוחט אותי" פלטה הכל בלי לחשוב, יודעת שזה ההזדמנות האחרונה שלה להתוודות.
נענתי בראשי באי אמון "הוא לא בכלא?". זה מה שאמרה לי. הוא בכלא.
"הוא השתחרר לפני שנה" אמרה ודמעה קטנה בצבצה בעיניה.
"הוא אונס אותי כבר תקופה.. הוא סוחט אותי ואני לא יכולה לעשות כלום" התפרקה ופאק איך יכולתי לחשוב על זה שהיא בוגדת בי.
ניגשתי אליה במהירות, מחבק אותה.
"על מה הוא סוחט אותך הבן זונה הזה" לחשתי לאוזנה.
"עליך".
פאק. מה. איך. על מה.
"הוא שלח לי תמונה שלך מוכר סמים והוא איים עליי שיפיץ אותה אם לא אעשה כרצונו.
הוא השתיק אותי כל פעם ו.. אני פשוט מצטערת לאונרדו. תסלח לי" ביקשה ממני ואני הייתי מוכה הלם.
לא מעכל את מה שנאמר פה. אביה איים עליה בעזרתי. היא עשתה את זה למעני, כדי שלא אכנס לכלא.
"אני כלכך מצטער.. נשבע שלא ידעתי" אחזתי בראשה בשתי ידיי והבטתי בעיניה דוברות את האמת הקשה. זה בגללי. הוא סחט אותה בגללי.
"אני כלכך מצטער מריאנה... זו אשמתי" אמרתי לה והיא הנידה בראשה "לא זה לא אשמתך.. הייתי עושה הכל למענך. אתה יודע את זה".
"לא הייתי נותנת לחיים שלך להיהרס. הוא אמר לי שהוא יפיץ את התמונה אם יתגלה לו שסיפרתי לך. העדפתי לשקר לך, תבין אותי.." מלמלה והניחה נשיקה קטנה על פי.
הבן אלף הזה פגע בה. שוב.
"כבר כמה זמן" לחשתי לה והכעס החל לעלות בי.
"כמעט חודש" לחשה.
"הוא נגע בך?" שאלתי, יודע את התשובה.
היא הנהנה.
"פאק. אני ארצח את המזדיין הזה" נהמתי.
"בבקשה אל תעשה כלום" ביקשה בלחש "אני לא רוצה שיקרה לך משהו".
הוא הרביץ לה?
"תרימי את החולצה" פקדתי והיא הרימה אותה, חושפת חתך עמוק. פערתי את עיניי "מה הוא עשה לך?!" זעקתי והנחתי את ידי על החתך.
"עם סכין" הגיבה כמעט ללא קול.
"אני ארצח אותו, אני נשבע לך. אף אחד חוץ ממני לא יגע בך, שלא יהיה לך שום ספק" הבטחתי לה "אנחנו נשמיד אותו".
מריאנה הנהנה באיטיות ולקחה אותי אל המיטה, מחייכת מאוזן לאוזן "התגעגעתי אליך. אתה לא מבין כמה".
"גם אני" לחשתי והשכבתי אותה לאחור בעדינות.
"חשבתי שלא תחזור יותר" הודתה.
"הייתי חייב לוודא את השקר שלך.. וצדקתי. לא עשית את זה." החזרתי לה בחיוך חושף שיניים.
"אתה חתיך" צחקקה ובילגנה את שיערי "תבטיח לי שאתה לא הולך יותר. תבטיח לי" הרצינה לפצע.
"לעולם לא. אני איתך עד המוות" הבטחתי לה ונשקתי קלות אל פיה.
"תיגע בי ואל תעצור" אמרה לי ואני חייכתי.
"כרצונך תמיד, אישה יפה שלי"
YOU ARE READING
My weakness
Lãng mạnמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
