מריאנה- אחרי עשר שנים
יצאנו לפיקניק. לאונרדו ואני מחייכים זה לזה, מאושרים. אני שמחה שאיתו התחתנתי, ממש כחודש אחרי ההצעה. שאיתו אשאר לנצח. הוא האהבה שלי, של כל הלב שלי. אני בטוחה שדניאל צופה בי מלמעלה בחיוך על זה שהצלחתי להתקדם בחיים ולא לשקוע אל המקום הרע שהייתי בו.
"אמא תראי!!" צרחה איב והתגלשה במגלשה. איזה ילדה יפייפה. שילוב שלי ושל לאונרדו. היא רק בת חמש וכבר תופסת יופי. שיערה היה שחור מתולתל ועיניה היו שילוב של ירוק- תכלת. סובבתי את ראשי אליה, רואה אותה מצחקקת בהנאה.
"כל הכבוד" קראתי לה. מי היה מאמין שאי פעם אהיה אמא? מי היה מאמין?!
איב שובבה וחצופה. היא לא אוהבת לציית לחוקים. היא יודעת לקבל כל מה שהיא רוצה. היא חכמה נורא.
"איב בואי לפה, זה מסוכן" קרא לה לאונרדו כשהחלה לטפס בקיר הטיפוס.
"לא רוצה" החזירה לו בצעקה משלה, מוציאה לו לשון. צחקקתי ולאונרדו נעץ בי מבט אשם.
"איב, אני לא אקרא לך פעם נוספת" קרא לאונרדו בכעס ואיב רק חייכה אליו חיוך קטן שמייד השפיע עליו.
"לעזאזל עם החיוך הזה שלה..." סינן והביט בי. חייכתי אליו קלות "החיוך שלי אתה מתכוון".
לאונרדו נאנח "פאק מריאנה..".
צחקתי "אתה רצית ילדה לא פראיירית. עכשיו תישא בתוצאות".
"היא חוצפנית לא קטנה.. מזכירה לי מישהי שאני מכיר" לחש לי בעקיצה וליטף את שיערי בידו.
נעצתי בו מרפק והוא סינן "למה זה היה נחוץ?!".
"תשמור על הפה שלך" אמרתי בתגובה ואיב שלחה לנו מבט מבולבל.
"אבא, אתה יודע למה אמא אוהבת אותך?" אמרה לפתע במבט ערמומי, עומדת בנינו.
לאונרדו העביר את מבטו אליה "למה, קטנה שלי?".
"כי אתה מניאק" אמרה ונעמדה בזמן שעיניו של לאונרדו נפערו. פאק... הם כמו חתול ועכבר. אני האיזון שבניהם.
"ממי למדת לדבר ככה?!" קולו של לאונרדו התחזק ואיב צחקקה לו בפרצוף "ממך אבא".
שיט.
איב קפצה לחיקי בזמן שעטפתי אותה בחיבוק מגונן, יודעת שלאונרדו לא יוכל לתפוס אותה ככה.
"קדימה, הולכים" אמרתי בהחלטיות, קוטעת את הרגע הזה.
"איב תני לי חיבוק" אמר לפתע לאונרדו בחיוך קטן ואיב רצה לזרועותיו. הוא הרים אותה על כתפיו בזמן שהיא צרחה בהנאה.
איזה חמודים..
_______________________________________
לאונרדו- אחרי 23 שנה
אני ארצח את איב. היא לא יוצאת ככה מהבית. הבד הדקיק הזה בקושי מכסה משהו. פאק... הילדה שלי עוד תמשוך אליה כמה בחורים חרמנים.
"את לא יוצאת ככה" קבעתי לאיב שכבר עמדה בפתח הדלת והתכוונה לצאת למועדון עם חברים.
"אבא אני לא קטנה, אני בת 18. תפסיק כבר עם הדאגה!" רטנה ואני הנדתי בראשי.
"אני לא צריך אחד שיסתובב לו הראש ממך ושיגע בך" סיננתי אליה בתגובה והיא צחקה.
"אם זה מה שמדאיג אותך אני כבר מזמן לא בתולה אבא, שחרר" דפקה לי מבט ואני פערתי את עיניי "מה אמרת?!" שאגתי.
מריאנה הניחה את ידה עליי, מרגיעה אותי.
"שמעת אותה?" נהמתי ומריאנה הנהנה ובעיניה ראו דאגה אך היא שתקה "תן לה להינות זה בסדר".
לא יכול להיות. עם מי. מי היה הראשון שלה.
"יש לך חבר ואני לא יודע מזה גברתי הצעירה?!" שאלתי בגבה מורמת, איב הרימה אלי את ראשה והסיטה את ראשה "ומה אם כן? מה יקרה?!".
מריאנה נענעה בראשה, עוצרת אותי מלהגיד לה שהיא מרותקת. "זה בסדר חומד. את יכולה לצאת. תבלי, ולא לנהוג כשאת שיכורה!" הזכירה לה ואיב שלחה לי חיוך ניצחון ויצאה מהפאקינג דלת.
"לאונרדו.. זה בסדר" לחשה לי מריאנה ואני שתקתי. היא לא בתולה. הבת שלי איבדה את בתוליה.
"תסתכל עליי" אמרה מריאנה וחיכתה שאביט בה "תדמיין אותי בקטן, מה אתה חושב שהייתי עושה?".
חשבתי לרגע ומייד צחקתי "ההפך מכל מה שהייתי אומר לך".
"יפה לאונרדו. יש לך קליטה מהירה. פשוט תן לדברים לקרות מעצמם. היא בחורה עקשנית ולא קל להשתלט עליה" אמרה לי והחדירה בי קצת היגיון.
"צודקת" אמרתי לבסוף, גוהר מעליה ומסיר ממנה את הבגדים.
"כמה זמן חיכיתי לזה" לחשתי אליה, צמא אליה. לא יכול יותר לחכות.
"אני אוהבת אותך" אמרה בחיוך, מסירה בעזרתי את חולצתי.
"ואני יותר" ליקקתי את שפתיי והתנפלתי עליה בנשיקה סוערת.
אני מאוהב. כלכך מאוהב.
היא שלי... לנצח.
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
