לאונרדו-
נגעתי בנקודה רגישה. צדקתי. החשדות שלי היו אמיתיים. היא מעולם לא דיברה על המשפחה שלה. הצלקות האלו נראו מכות והסיוים שלה רק אישרו לי את זה. אבא שלה נגע בה. הכה אותה. הבן זונה הזה.
עיניה של מריאנה הבהבו, כאילו מאותתות לי להיזהר. היא כבר לא יכולה להכחיש את זה.
מריאנה נשארה קפואה מרגש ששמעה את שמו עד עכשיו.
"אתה טועה" אמרה ועטתה על עצמה מסכה נוספת.
"את משקרת" אמרתי לה בקור והתקדמתי עד אליה, גורם לה להירתע אחורנית אל השיש.
"אני אגיד לך מה אני בדיוק חושב-" התחלתי לומר
"אתה לא -
"תני לי לדבר" השתקתי אותה והנחתי את שתי ידיי משני צדדיה, לוכד אותה.
"אנחנו נאחר" לחשה לי ואני צחקקתי והנפתי את ידי בביטול "אמרתי לסטיבן להגיע לשם ולטפל בעניינים עד שנגיע. אל תדאגי לגבי זה".
"אני אגיד לך מה אני חושב" אמרתי בקול מסוכן "את לא יכולה לשקר לי. אני קורא אותך כמו ספר. גבר איים עלייך וזה לא דניאל. מעולם לא דיברת על המשפחה שלך והצלקות האלו, זה מכות. אני לא אידיוט ולא מפגר. אל תכחישי כי אני יודע שאני צודק. אני אף פעם לא טועה. זו תחושה חזקה מאוד אצלי" אמרתי לה וכל מילה שאמרתי חדרה את החומות שלה. הותירה אותה חשופה מולי. פגיעה.
אני יודע שאני צודק. עיניה שיקפו הכל. את כל האמת.
מריאנה השתתקה והדפה אותי מעט אחורנית "אל תתקרב אליי יותר, אף פעם" הגבירה את קולה בצעקה והחלה לרוץ לעבר הדלת. נותר לה רק לברוח מהאמת הכואבת. היא לא מסוגלת להתמודד עם זה.
"בגלל זה את נרתעת מגברים. בגלל זה את לא סומכת על אף אחד. אני יודע עלייך יותר מכפי שנדמה לך". מילותיי גרמו לה להיעצר מבלי שאחזתי בה.
"אתה לא יודע עליי כלום" סיננה ואני צחקתי "הדלת נעולה מבפנים, אגב" אמרתי לה שניה לפני שניסתה לסובב את הידית מספר פעמים ללא הצלחה. מריאנה רטנה בזעם "תפסיק עם זה!".
"אני צודק נכון?" שאלתי, ממתין לתשובתה.
מריאנה נראתה מובסת, כאילו חשפתי אותה לחלוטין "אני שונאת אותך".
"בואי נשב" אמרתי ברוגע וחיכיתי עד שהתיישבה מולי. "כמה שנים הוא פגע בך?" שאלתי ברוך.
מריאנה נשענה קדימה בדריכות ולקח לה כמה שניות לשתף פעולה "ארבע שנים. כשהייתי בת ארבע עשרה זה התחיל".
פאק. ארבע שנים מזויינות.
"ואיפה אמא שלך הייתה בכל הסיפור?" המשכתי ומריאנה נשפה אוויר בחדות.
"הם התגרשו. היא מעולם לא דאגה לי. היא אף פעם לא באה לבקר אותי" אמרה לי חלושות ונשמע שהקול שלה החל לרעוד.
"ספרי לי" לחשתי לה וחיכיתי רגע עד שהסכימה ודיברה. לא מסתירה יותר.
"כשהייתי בת ארבע עשרה זה התחיל. הם התגרשו ואבי ניצל את זה. הוא הכה אותי ונגע בי בכל פעם שרצה פורקן. הוא הוציא עליי את התסכולים שלו וקרא לי הזונה הפרטית שלו. הוא אנס אותי פעמים רבות, עד שנשברתי ולא התנגדתי. בגיל שמונה עשרה, ברחתי" אמרה באטימות. היא מדחיקה את זה כלכך חזק ומקיפה את עצמה בחומות שהיא לא מסכימה לתת לעצמה להרגיש את הכאב על מה שעברה.
אני לא מאמין שבמשך כלכך הרבה זמן זה קרה. היא בהחלט אישה חזקה.
"אני הייתי תמימה וחלשה אז. בעקבות זה פיתחתי עמוד שידרה והפכתי לאישה חזקה שמסתירה וחושפת רק מה שמתאים לה. אבי גרם לי להיכנס לחרדות, ואובחנתי כפוסט טראומטית. כשהייתי בת עשרים הכרתי אותו, את דניאל המושיע שלי והאהבה הראשונה שלי. הוא עודד אותי, והוציא אותי מהעצב. הוא החיה אותי מחדש. הוא גרם לי להיות עם מספיק אומץ כנגד אבי והתלוננתי עליו. הוא נכנס לכלא" אמרה בשטף ושמתי לב שהתעסקה בידיה בלחץ.
"ומה קרה אז?" שאלתי מסוקרן.
מריאנה הביטה בי המשך כמה שניות "יצאנו ארבע שנים, כבר היינו בוגרים ותכננו להתחתן. ואז הכל נהרס, הוא נהרג בתאונת דרכים קטלנית ואני נשארתי לבד. מאז, רק שנה עברה והחלטתי לעבור לכאן, לברוח מהחיים האומללים שהיו לי ולפתוח בדף חדש" אמרה בהקלה קטנה ונשכה את שפתיה.
"ואז הכרת אותי" אמרתי לה בחיוך קטן.
היא הנהנה "ואז הכרתי אותך. לא ברור לי מה הולך בנינו אבל לא קל לי בזוגיות. אני מדחיקה את הרגשות שלי. אני הבטחתי לעצמי לא להתאהב. אני לא רוצה להיפגע יותר מאף גבר.
אני לא סומכת על אף אחד, רק על עצמי".
"יש לך רגשות אליי, תתני לי לגרום לך להתאהב בי" אמרתי בחיוך קטן " את יכולה לשחרר מהעבר ולנסות להתחיל משהו חדש כמו שאת רוצה".
מריאנה צחקה באירוניה "זה לא כזה קל לאונרדו. אני מנסה להכחיש אבל האמת היא, שאני כבר מאוהבת בך".
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
