מריאנה-
מה יש לו. למה הוא עצבני ככה. זמזמתי לעצמי ואז שמעתי אותו במצב שמעולם לא שמעתי אותו לפני כן. הוא יוצא מהכלים. מה קורה איתו. התלבשתי בזריזות ופתחתי את הדלת, יוצאת לכיוונו ולכיוון סטיבן. במצחו של לאונרדו בלט ווריד, מעצבים. סטיבן שלח לי מבט מבולבל. על מה?
"מה קורה פה? למה אתה עצבני לאונרדו?" שאלתי אותו בחיוך קטן, מתעלמת מסטיבן.
שמתי לב שלאונרדו רעד, הוא כועס.
"פאק. מה יש?" שאלתי אותו בחשש קל, לסתו התקשחה והוא עדיין לא דיבר מבהיל אותי אפילו יותר.
"סטיבן. צא" נהם לאונרדו וסטיבן מילא אחר דבריו, משאיר אותנו לבד.
הרמתי את גבותיי בשאלה מעט תוקפנית "מה קורה איתך?! מה זה היה לעזאזל!".
ראיתי חיוך קטן בזווית פיו של לאונרדו, חיוך שמבשר רעות. הוא הושיט לי את ידו שהייתה מאחורי גבו שולף את הטלפון שלי. שיט.
"זה מה שקרה לעזאזל! מי זה" סינן לעברי ואני פערתי את עיניי למראה ההודעות האלו. הוא קרא אותן. לאונרדו קרא אותן.
"איך.. מה.. קראת אותן?!" לבסוף שאלתי אחרי כמה גמגומים. לאונרדו הנהנן "את כולן" הדגיש לי ואני הרגשתי את עולמי קורס עליי. מה אני כבר יכולה להגיד לו בדיוק?!
"מי זה" דרש לדעת וראיתי אותו רוקע ברגלו בכעס.
לא עניתי. אני לא יכולה לספר לו את הכל. אני לא מוכנה לזה. אסור לי. אם הכל יתגלה בפניו, זה עלול להסתיים רע מאוד. לאונרדו ישב מאחורי הסורגים. אהבתי אליו חשובה הרבה יותר מזה ואם אצטרך לשקר בשביל זה, אעשה זאת. הכל כדי להגן עליו, הכל.
"אף אחד.." ניסיתי להעביר את זה ולאונרדו התפרץ ולכד אותי אל הקיר הצמוד, גבי הוטח בחזקה ואני השתנקתי בכאב "תירגע כבר" סיננתי לו, מביטה בעיניו הירוקות שהשחירו מרגע לרגע יותר ויותר.
"תעני לי" לחש בארסיות "את מזדיינת עם מישהו אחר?! את בגדת בי?!" המשיך ואני משותקת. לעולם לא אבגוד בו, לעולם.
"אני.. לא.." עצרתי, פאק מה אני עושה.
"דברי" נהם ולחץ מעט על ידי, גורם לי לפלוט אנקת כאב קטנה.
"את בגדת בי?! כמה פעמים?!" המשיך להמטיר עליי שאלות ופאק אני רוצה לצעוק עליו שישתוק. שיסתום את הפה שלו. שיקשיב לי לרגע אך לא עשיתי זאת.
השפלתי את ראשי והנהנתי "אני.. מצטערת".
לאונרדו עזב אותי וראיתי את הכאב והזעם כתובים בפניו "את משקרת.." לחש באי אמון "לא היית עושה לי את זה. לא היית משחקת בי ככה".
לא העזתי להסתכל בפניו עם השקר האכזרי הזה. אני חייבת להגן עליו, אם יתגלה לאבי שהוא יודע חייו של לאונרדו יהרסו והכל יהיה בגללי. דמעה קטנה ירדה על לחיי, דמעה שיקרית אך אמיתית בו זמנית.
"סליחה.. זה פשוט.." ניסיתי לומר לו אך הוא עצר אותי בידו. אני לא יודעת אם התנצלתי על השקר או על הבגידה.
"צאי מכאן" נהם ושמתי לב שקולו נשבר מעט בסופו "צאי מכאן ואל תחזרי" צרח עליי כשלא זזתי.
"לא.. בבקשה לאונרדו" התחננתי בשקט, לא יודעת אם המצב יכול להתדרדר יותר.
"צאי, או שאעיף אותך מפה בכוחות עצמי" איים עלי ופאק, הארסיות פילחה את האוויר. ליבי התכווץ ונשבר לחלוטין.
"אני לא אשרוד את זה" לחשתי לו בעיניים דומעות.
"את?!" הרים את קולו עליי ופאק הכאב בקול שלו הורס אותי "יודעת מה, יותר טוב שתשתקי עכשיו ותצאי מפה. את מפוטרת".
לא. לא. לא.
"אני לא רוצה אותך יותר בחיים שלי. אני לא רוצה לראות אותך שוב, שומעת?!" צעק עליי ואני הנהנתי בשקט, נשרפת מבפנים.
זה הדבר הנכון לעשות.
זה מה שהייתי צריכה לומר.
"הכעס מסנוור אותך" לחשתי לו ועיניו לרגע הבהבו, סימנו לי שלאונרדו האמיתי חבוי עמוק שם.
"צאי" הפעם הוא ביקש בתחנון קטן, מיוסר. לקחתי את חפציי והסתלקתי מביתו.
איבדתי הרגע את אהבתי השניה. את לאונרדו. איך אני תמיד נפגעת בסוף?!
איך?!
למה אני תמיד נשארת לבד.
מה עשיתי לא בסדר.
האבא המקולל שלי. הוא הורס לי את החיים בכל הזדמנות שלו. אני כבר לא יכולה יותר.
המבט הפגוע בעיניו של לאונרדו הבהיר לי שהוא סיים איתי, הוא לא יחזור יותר. ואני נשארת להתמודד עם הכל, לבד. כמו תמיד. אם אברח, אבי יפיץ את התמונה. אני לא יכולה לברוח אבל להישאר פירושו עינוי.
חזרתי אל דירתי הקודמת, השכרתי אותה לתקופה הקרובה והנחתי את חפציי בפנים, מתפרקת בבכי. זה לא מגיע לו. זה לא מגיע לי. זה לא מגיע לשנינו כל המצב המתוסבך הזה.
בבקשה, שהעיניים שלו יפקחו.
שהוא יבין שלא באמת הייתי מסוגלת לעשות לו את זה. הלוואי, שיבין אותי.
הכל נהרס.
בגללו, המפלצת.
YOU ARE READING
My weakness
Roman d'amourמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
