לאונרדו-
נשבע שאני מאבד את זה. היא נוטפת סקסיות. היא פשוט נמצאת בכל פאקינג דקה מזויינת בראש שלי. אני לא יכול להשתחרר ממנה.
אני צריך לזיין אותה פעם אחת כדי שזה יחלוף לי וכמה שיותר מהר. אני אשיג אותה.
היא תעלומה בשבילי. ההגעה שלה לניו יורק מפתיעה. יש יעדים יותר קרובים לאנגליה, אך היא בחרה להגיע לניו יורק. אני אברר מה הסיבה.
אני צריך להכיר אותה יותר.
הלכתי לעבר מקום הצילומים, מבחין בה עושה פוזות למצלמה. פאק. היא יפייפיה.
עיניי ננעלו בעינייה והיא נראתה לא מרוצה מכך שאני צופה בה. סקרתי את גופה ללא בושה.
חזה די גדול מבליט את נשיותה, ביטנה הייתה חטובה בצורה מדהימה. התעמקתי בביטנה, קולט כמה צלקות קטנות שכוסו על ידי מייקאפ.
פאק, מי עשה לה את זה. מה קרה לה שם.
לאחר חצי שעה של צילומים, היא חייכה ופנתה לעברי "מה אתה עושה פה" תבעה לדעת.
"אני הבוס, אני יכול להיות איפה שאני רוצה ומחובותי לראות שהצילומים נעשים כמו שצריך" אמרתי בתשובה, מעמיק את עיניי בצלקות הקטנות שכיסו את ביטנה.
מה זה לעזאזל!
משכתי אותה למשרדי והיא צרחה בהפתעה "מה יש לך, תעזוב לי את היד!".
טרקתי את דלת משרדי בכעס ואמרתי בקול נמוך ומסוכן "מי פגע בך".
מרינה נראתה מבולבלת "מה?! שאלה "על מה אתה מדבר?!".
היא יודעת על מה אני מדבר. היא פשוט מכחישה. אני רואה את זה בעיניה.
"את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוון, אז כדאי שתעני!" אמרתי בטון קשה.
מרינה חייכה חיוך מתגרה "ואם אני לא אספר לך, מה פאקינג תעשה לי, בוס?!".
פאק פאק פאק.
"אחקור עלייך בדרכים פחות נעימות" החזרתי לה באדישות.
עיניה הבהבו, כאילו נזכרו במשהו. ידייה החלו לרעוד מעט וחזה החל לעלות ולרדת בקצב לא סדיר.
היא התקדמה לעבר הדלת אך חסמתי אותה "תן לי פאקינג לצאת" קולה רעד מעט. היא ניסתה להיאבק בי אך הייתי הרבה יותר חזק ממנה.
"תעני לי" פקדתי באותו טון רציני.
"פאק, תן לי לצאת" התחננה מעט "אני צריכה אוויר".
היא נראתה מפוחדת, רועדת.
שיט, יש לה התקפים?!
פתחתי את הדלת, והיא רצה לעבר השירותים הקרוב, נועלת את הדלת. התקרבתי אל התא שבו היא הייתה וביקשתי "תפתחי לי את הדלת".
"לא" צרחה "תתרחק ממני".
קולה רעד, לא אופייני לה. היא נשמעה שבורה, כאילו חווה משבר.
"תפתחי או שאני פאקינג נכנס!" נהמתי באיום והתכוונתי לכל מילה.
"דיי, תלך!" הפצירה בי מעבר הדלת "תן לי רגע לבד".
קולה נשמע על סף בכי. ממתי היא מראה רגש?!
מה קורה לה?! אני חייב להבין.
"תפתחי, פעם אחרונה!" הרמתי את קולי באזהרה אך היא לא פתחה.
שמעתי אותה מתייפחת מעט. החולשה זרמה לי בדם. כואב לי לשמוע אותה ככה. שיט, ממתי כואב לי על אחרים?!
נפלתי חזק.
בעטתי בדלת בעוצמה והיא נפתחה בטריקה. מריאנה קפצה בבהלה "לא, תלך!!" צרחה באימה מקופלת בתוך עצמה, בוכה בשקט.
נראה כאילו היא חווה סיוט. כל גופה רועד והיא אוטמת את אוזניה בידייה.
מה אני עושה כדי שזה יפסק?!
התכופפתי לעברה בעדינות, חופן את סנטרה בידי ומרים את פניה אלי.
היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים, דמעותיה ירדו ללא הפסקה ופאק העיניים החזקות האלו נראו שבורות לחלוטין.
מריאנה קפאה תחת אצבעותיי "תלך, בבקשה.." מלמלה בפחד "אל תיגע בי".
היא בהתה בנקודה לא ממוקדת מעל ראשי ונראה שהיא לא מרוכזת בהווה, כאילו נמצא במקום אחר.
"לך!!" צרחה לפתע, כולה רועדת מכף רגל עד ראש. שיט שיט מה עושים במצב כזה?!
רצתי להביא לה מים, וחזרתי עם כוס בידי "קחי" אמרתי בעדינות מפתיעה.
מריאנה לא הגיבה, עיניה נראו חלולות כאילו ריקות מבפנים. שפתיה יבבו מעט ודמעות קטנות המשיכו לרדת.
דחפתי לה את הכוס מעט ליד והיא אחזה בו, רועדת.
"תשתי" ביקשתי, לא לוחץ עליה.
ציפורניה ננעצו חזק בעורה, ופאק.. אני לא יכול לראות אותה עושה את זה לעצמה.
היא מכאיבה לעצמה.
YOU ARE READING
My weakness
Roman d'amourמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
