לאונרדו-
לא אשקר שדאגתי. דאגתי לה. אבל ידעתי שהיא עם סלינה, ואני בוטח בה בעיניים עצומות. רציתי להתקשר אך לא רציתי להיות מניאק. נתתי לה להינות ולבלות. הפעם כשישנתי, המיטה הרגישה ריקה. היא לא ישנה איתי וזה הרגיש חסר.
בוקר למחרת כבר שלחתי למריאנה הודעה.
- מתי את חוזרת?
כן.. אני לא מהאנשים שאומרים חיים שלי, אהבה שלי, מאמי.. בולשיט. אני ישיר ואני מביע את האהבה שלי במעשים ולא במילים.
כעבור שניה הוקלדה חזרה התגובה.
- בדרך
זה סגנון הדיבור שלנו, שנינו קרים בהודעות ומתמצטים במילים. פחות רומנטים.
הייתי בעבודה, במשרד. חיכיתי שתגיע.
- תגיעי למשרד כשאת מגיעה.
בנתיים טיפלתי בעניין עם מליסה. היא ישבה מולי בכיסא והביטה היישר אל תוך עיניי.
"לאונרדו- התחילה לומר אך קטעתי אותה.
"בוס, בשבילך" החזרתי לה באדישות מופגנת והיא רק משכה בכתפיה.
"נמאס לי מהבולשיט הזה. יום אחד אתה מזיין אותי ויום אחר אותה" אמרה בכעס.
"את היית סטוץ, כבר דיברנו על זה!" החזרתי לה באותה נימה "ואל תרימי עליי את הטון. מה שעשית שם היה לא מכבד בכלל, גם כלפיי וגם כלפי מריאנה!" גערתי בה והיא זזה בכיסאה בחוסר נוחות.
נשמתי עמוק וחזרתי לרוגע "אם תרצי להישאר בעבודה הזאת, תאלצי להתנצל בפני מריאנה. זה לא היה מתאים מה שאמרת שם".
"אני בחיים לא אתנצל בפני הכלבה הזאת" אמרה בתקיפות, מתגוננת.
"שלא. תעיזי. לקרוא. לה. כלבה" סיננתי בשיניים חשוקות. נשבע שאני יכול לאבד את זה.
מליסה השתתקה מיד.
"אז את מתנצלת או לא?" שאלתי בחיוך מתוק מזוייף. אני מתעב אותה עד שד עצמותיי. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי על שזיינתי אותה.
"לא" קולה הדהד "אתה צריך להתנצל בפניי" קבעה והרימה את ראשה לעברי בביטחון.
"שיחקת בי" המשיכה "ועל זה אתה צריך להתנצל".
צחקתי, ממש צחקתי לה בפנים.
"מי את חושבת שאת מליסה" לחשתי בקול מסוכן כשהרצנתי "היינו לא יותר מסטוץ. שום דבר מעבר לא היה. ועל החוסר כבוד שלך, את מפוטרת" הכרזתי מול פניה המופתעות.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" אמרה בכעס "אני העובדת הוותיקה שלך! הטובה ביותר! הדוגמנית הטובה ביותר!" המשיכה, מנסה לרכך אותי.
"בטח שאני יכול לעשות את זה. את מפוטרת" קבעתי ולא השארתי שום מקום לדיון "יש לך בדיוק עשר דקות לעזוב".
מריאנה נפגעה, ראו זאת בפניה אך האמת, כלכך לא אכפת לי. אף אחד לא ידבר בטון מזלזל כלפיי ובעיקר לא כלפי מריאנה.
"אתה אוהב אותה וזה מסנוור אותך, בוס" אמרה בזלזול וקמה ממקומה, יוצאת מהדלת ומהחיים שלי.
כמו שצריך.
_______________________________________
בדיוק כמה שניות לאחר מכן דלת משרדי נפתחה ומריאנה פסעה עם חיוך קטן לעברי "מה קרה פה, למה מליסה יצאה נסערת?" התעניינה.
"קודם כל" פתחתי ואמרתי "אומרים בוקר טוב".
מריאנה חייכה בהתנצלות והתיישבה בכיסא "זה יותר מסקרן אותי כרגע".
"איך היה אתמול?" שאלתי אותה והיא צחקקה וגילגלה את עיניה "היה כיף, שמחה שיצא לי לעשות את זה סוף סוף".
הנהנתי "שמח לשמוע".
"למה אתה קר אליי?" שאלה אותי בגבות מכווצות "בגללה?".
חייכתי חיוך קטן "היא עלתה לי על העצבים, היא מפוטרת".
מריאנה פערה את עינייה "אתה צוחק איתי".
"אני לא" החזרתי לה והיא כלא מאמינה שאלה בחשד "אתה עובד עליי?".
"לא".
היא קפצה ממקומה והתרגשות גלויה בפניה "על מה פיטרת אותה בדיוק?" שאלה.
"על הדיבור המזלזל שלה אלייך ואליי" אמרתי ברצינות ולא הנדתי עפעף.
"נחמד לדעת" אמרה לי ויצאה מהמשרד.
אוקיי... זה היה מוזר.
זה היה רשמי מידי.
_______________________________________
כבר שבוע שמריאנה לא מרגישה טוב. אני לא יודע למה. היא מסתגרת בחדר, פחות אוכלת ונראית כבויה. היא אומרת לי שיציאה לבלות תעשה לה טוב, ואני נותן לה לעשות זאת בחופשיות אבל זה לא עוזר לה.
"מריאנה!!" קראתי לה מהמטבח "בואי לאכול".
מריאנה יצאה מהחדר עם פיגמה והתיישבה לידי, אוכלת בשקט.
"מה קורה. למה את ככה?" שאלתי בזהירות.
"סתם.. לא משהו חשוב" אמרה, מסקרנת אותי יותר.
"את מדוכדכת בזמן האחרון, אני רואה את זה על הפנים שלך" אמרתי לה בעקשות "ספרי לי".
מריאנה הנידה בראשה "זה.." התחילה לומר וניצוץ קטן חלף בעיניה. פאק. מה קורה לה.
לפתע היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים ושתקה. היא קמה ממקומה "כבר חוזרת, אני הולכת לשירותים" והלכה.
מה??
אני חייב להבין מה קורה לה.
YOU ARE READING
My weakness
Roman d'amourמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
