מריאנה-
אני טסה היום, בורחת מפאקינג הסיוט של חיי. כל העבר הארור שלי נמצא כאן. בורחת מהמשפחה, מהחברים, מהכל. כל חיי אהבתי וזה התנקם בי, האהבה ריסקה אותי. הכאב הגדול שנפער בי, עדיין לא הספיק להתאחות. עברה רק שנה מאז המוות של בן זוגי, דניאל. אני הייתי מאוהבת בו כלכך חזק והמוות שלו שיבש אותי לגמרי. לעזאזל עם זה. נשאר בי רק הכאב והגעגוע שהזמן לא יצליח לרפא. לעולם לא אשכח את השיחה האחרונה שלנו, לפני שנקלע לתאונה. לא אשכח את המילים היפות שאמר לי באותו ערב. אני כלכך מתגעגעת.
ארוחת הערב שהכנתי הייתה מוכנה, הנחתי אותה על השולחן. לפתע הרגשתי את גופו של דניאל נצמד אליי מאחור. התנשמתי בהפתעה וצחקקתי 'דניאל,'. הרגשתי את חיוכו בצווארי כשהשתיל שובל של נשיקות. המגע שלו היה לי נעים בצורה בלתי נתפסת. נאנחתי, מרגישה את זיקפתו נלחצת אליי מאחור. 'אני רוצה שנתחתן, מה את חושבת?' שאל ברוך וידייו נכרכו סביב ביטני, מהדקות אותי אליו.
'כן' אמרתי לו 'אני רוצה'. גלי חום עברו בביטני, התרגשתי ממנו.
'אני אוהב אותך' לחש באוזני בצרידות משכרת וסובב אותי כך שהסתכלתי בעינייו היפות.
'אני אוהבת אותך יותר' אמרתי מחייכת מאוזן לאוזן, חופנת את פניו ונושקת לו בפיו.
דניאל גנח אל פי והצמיד אותי אל הקיר הקרוב, כל איבר בגופי הרגיש עונג.
הוא לחץ את לשוני אל פי וטרף אותי עד שנשארתי חסרת נשימה.
'אני מבטיח לך שנתחתן בקרוב מאוד' אמר לי ואני חייכתי למשמע הבטחתו.
לא הספיקה לעבור דקה אחת, וכבר התנפלנו זה על זה על הספה שבסלון.
ההבטחה לא התקיימה, כי באותו הערב הוא נקלע לתאונה ומת. ריסנתי את רגשותיי ונשמתי עמוק, מחזיקה את החרדה שלי בתוכי שלא תתפוצץ. מאז שהלך לי, התקפי החרדה שלי הגיעו בתדירות גבוהה יותר. הוא היחיד שהבין אותי, היחיד שעזר לי, היחיד שתמך בי לאורך כל הדרך.. ועכשיו, הוא איננו.
לא להתאהב. זה החוק שקבעתי לעצמי. לא לתת לרגשות שלי לצאת מכלל שליטה. הקפתי את ליבי בחומות ומחסומים שאף אחד לא יוכל לחדור, שאשאר במקום בטוח.
בגיל 18 ברחתי מהבית, הרחק מאבי. שיזדיין. עליו, קשה לי לדבר. הוא ואמא התגרשו כשהייתי עוד קטנה, רק בת 14 ומאז, הוא ניצל את זה. ניצל אותי. ניצל את הפאקינג גוף שלי.
אני לא אשכח את התקופה הנוראית הזאת בחיים. תקופה אכזרית. תקופה של בדידות, של סבל, של איומים ומכות. הנשימות שלי הואצו.
פאק, ההתקף.
ידיי החלו לרעוד ונשימותיי פעמו בחזי בקצב מסחרר. אני חייבת לשחרר מזה. חייבת. זה הורג אותי. רצתי לשירותים, מביטה במראה, אני פה, במקום בטוח, הרחק ממנו. לאט לאט, גופי נרגע וחזרתי לשפיותי.
למדתי איך לשלוט בהתקפים שלי, שהגיעו בגללו. האימה שגרם לי להרגיש בכל פעם שהיינו בחדר לבד. האימה בגופי, בכל פעם שהתקרב אליי. למדתי לרסן את זה, את ההתקפים, אבל יש פעמים שהם הרבה יותר חזקים ממני וזה הורג אותי.
הסיוטים שיש לי בגללו. הפוסט טראומה שאיבחנו לי, בגללו. הדמעות רצו לצאת מתוכיי אך לא נתתי להן, לא אבכה יותר על זה. הוא לא שווה את הדמעות שלי.
לשחרר. זאת המילה. עוד לא הצלחתי לעכל את כל מה שעבר עליי מאז גיל ארבע עשרה.
סבל אחד גדול, עד שדניאל הגיע לחיי והאיר אותם ואז... הלך לי.
בחנתי את פניי במראה, בחנתי את שיערי השופע והמתולתל וסידרתי אותו בדיוק כמו שאהבתי. שמתי מסקרה, התארגנתי ויצאתי. הולכת לחיים חדשים, להזדמנויות חדשות.
המונית הגיעה, והנהג שאל "לאן גברתי?".
"לשדה תעופה. רק לפני אתה יכול לעצור לי בבית קברות פה בעיר בבקשה?" שאלתי.
הוא הנהן ונסע.
הגעתי לבית קברות, דממה ומוות. זו התחושה.
לפני שאני נוסעת, אני רוצה לבקר את קברו של דניאל בפעם האחרונה. אני חייבת.
התהלכתי, עד שמצאתי.
'דניאל ברוסקין'-
מת בעקבות תאונת דרכים.
"המלאך שלי".
ככה קראתי לו, מלאך.
חייכתי חיוך עצוב ולחשתי "ההבטחה שלך לא התקיימה, אני סולחת לך".
דמעות איימו לצאת מעיניי והנחתי להן לגלוש במורד לחיי "אני כלכך מתגעגעת אלייך. עברה שנה מאז ואתה חסר לי כלכך" אמרתי לקברו, מקווה שישמע אותי מלמעלה.
"אני נוסעת רחוק מכאן, לניו יורק" סיפרתי לו "להתחיל חיים חדשים". עוד דמעה יצאה. הנחתי את ידיי על ליבי, מדברת מכל הלב "אני מקווה שאתה מבין אותי, להתראות מלאך שלי" אמרתי והסתובבתי חזרה, לא מביטה לאחור.
אני רוצה לשכוח אותו, כי זה כואב. אבל איך אפשר לשכוח את האהבה הראשונה שלך?!
את האדם שהכי אהבת בחייך, האדם שהערצת, האדם שהבין אותך באמת.
כלכך כואב.
לפני שנכנסתי חזרה אל המונית, נשמתי עמוק, ניגבתי את דמעותיי ופתחתי את הדלת.
"לשדה התעופה" ביקשתי.
"את בסדר?" שאל כשהתחיל לנסוע, מביט בי מהמראה.
"כן," אמרתי "רק ביקרתי מישהו שהיה חשוב לי".
וככה הסתיימה השיחה.
אסור שהרגשות שלי יצאו משליטה. נאטמתי חזרה, חוזרת לדמותי הקרה והחזקה שהפכתי להיות. אף אחד, אבל אף אחד לא יעבור דרך החומות שלי.
פה העבר שלי, וכאן הוא ישאר לנצח.
שילמתי לנהג, יצאתי ואמרתי "תודה".
עברתי את התורים והבדיקות ותוך שעתיים כבר הייתי על המטוס, מביטה בחלון.
לא אחזור לכאן עוד בחיים, אני לא אתגעגע.
להתראות.
_______________________________________
טוב.. אז אהובים שלי הספר השני שלי יוצא לדרך!!
מקווה שתאהבו ואשמח שתפרגנו ושתשתפו אותי מה דעתכם עליו.
הספר הזה הולך להיות שונה מהספר הקודם שלי, תתכוננו..
יוצאים לדרך❤️
*אם יהיו עשרה כוכבים אעלה מרתון של שלושה פרקים עוד היום*
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
