לאונרדו- לפני 5 דקות
היא לא נמצאת בשום מקום. פאק.. היא יצאה. היא תפסה אותי מזיין עם מליסה. לא טוב. לא טוב. הייתי צריך לפרוק את השבועיים הקשים האלו ומריאנה לא סיפקה לי את זה. לא הרשתי לעצמי לפנות אליה. כי אנחנו בפאקינג קרב אגו.
ואני אף פעם לא מפסיד. אבל עכשיו, יש סיכוי שאפסיד הרבה יותר מהאגו המזויין שלי.
הרמתי טלפון לסטיבן. היא בדוק מתכננת לעזוב עכשיו. אין סיכוי. לא כל עוד זה תלוי בי.
"סטיבן" אמרתי בקול חד "היא תפסה אותי מזדיין עם מליסה. אל תתן לה פאקינג ללכת, שומע אותי?!" הרמתי את קולי.
"תעצור אותה, לא משנה באיזו דרך. שלא תצא מהדלת, אני בדרך" אמרתי במהירות.
"בסדר" אמר וניתק.
_______________________________________
אקדחי היה מכוון אל פניה היפות כשסובבה את ראשה. מריאנה נעצה בי מבט רצחני ולאחר רגע צחקה בקול והרצינות נטפה מקולה "אתה באמת מתכוון לירות בי?".
"כן" החזרתי לה באותו טון "את לא הולכת מפה".
מריאנה נשפה אוויר והוזיזה את ראשה מעט שמאלה, עדיין לא מניחה את הנשק "חשבתי שיש לך דברים יותר חשובים לעשות עכשיו" אמרה לי בעקיצה גלויה ופאק..
סימנתי לסטיבן עם עיניי לעצור אותה בזמן שהסחתי את תשומת ליבה "מריאנה. אנחנו צריכים לדבר. את לא פאקינג יוצאת מהדלת הזאת. תורידי את הנשק" הבהרתי לה בקול מאיים.
היא גלגלה את עינייה כשאמרה "אין לנו על מה לדבר יותר. לפני שזה התחיל, זה נגמר לאונרדו" אמרה לי באיפוק וראיתי את הכעס זורם בעיניה כמו נחשול של מים שמאיים להתפוצץ.
כשסטיבן היה מספיק קרוב אליה, הוא תפס בה מאחור והיא נאנקה אך חיכתה לרגע המתאים ובעטה לו בביצים. סטיבן צרח ונפל בהתכווצות אל הרצפה. אקדחו יחד איתו.
פאק. היא פסיכית. אבל אני יותר.
ניצלתי את הרגע הזה והכשלתי אותה ברגליי והיא נפלה אחורנית. תפסתי אותה לפני שנפלה ולקחתי ממנה את האקדח "הוא שלי עכשיו".
מריאנה נשכה את שינייה "תפסיק כבר חתיכת אידיוט" סיננה אלי בזעם "אני לא נשארת פה".
צחקתי בזמן שסטיבן התאושש מהמכה וקם להביא את המטפחת עם סם ההרדמה. כן.. אני לא בנאדם טוב. אני פאקינג אכזרי.
"אני מצטער בובה. אם לא בעדינות אז בכוח" אמרתי בחיוך מעוות והצמדתי את המטפחת אל אפה. מריאנה נאבקה בי במשך כמה שניות עד שלא יכלה עוד להחזיק את עצמה ונרדמה.
סטיבן נאנח "היא מטורפת אחי".
"אני יודע".
_______________________________________
מריאנה נמנמה במיטתה ואני צפיתי בה. המחשבות עולות בי. היא בטח תתקוף אותי כשתקום. פאקינג הזדיינתי עם האויבת שלה. שברתי לה את האמון. היא לא תהסס לפגוע בי. היא כועסת.
את אקדחה החבאתי בחדרי בין בגדיי בארון ואת שלי הסתרתי תחת חולצתי. חזרתי לחדרה והערתי אותה "מריאנה". כעבור רגע מריאנה כאילו התעשתה על עצמה וקמה במהירות "פאק.. לאונרדו יבן-
היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי נעצתי בה את עיניי במבט קטלני "דברי יפה" נהמתי והיא בתגובה גלגלה את עיניה. "תסתום כבר" אמרה כשקמה מהמיטה מעט צולעת מהמכה הקטנה שנתתי לה ברגלה.
"מצטער. הייתי חייב לעשות את זה" אמרתי לה והיא ירתה לעברי "ולשכב עם מליסה, גם את זה היית חייב?!" צרחה עליי ופאק אישה תנמיכי את הטון. הנדתי בראשי "לא זכור לי שהגדרנו את היחסים בנינו" אמרתי במשיכת כתפיים ומריאנה נשמה עמוק.
"אל תכחיש שלא היה בנינו כלום. היינו בקטע ללא הגדרה ולא היינו יזיזים אז אני לא יודעת מה כן בדיוק היינו!" אמרה בכעס "אתה פאקינג שכבת איתה!".
שתקתי. תשפכי הכל בובה.
"לעזאזל איתך, אתה איימת עליי עם אקדח. אתה הרדמת אותי. מי אתה בדיוק!" המשיכה ופה כבר קולה רעד, היא פחדה. היא פוחדת מאלימות.
"אמרתי לך. אני לאונרדו טונביטו. בעל חברת הדוגמנות הידועה ברחבי ניו יורק." אמרתי לה וגבותיה הורמו.
"אם אני מחליטה שאני הולכת מכאן, אז אני הולכת לאונרדו. אל תנסה לעצור בעדי" סיננה בלחישה קטלנית.
"זה הצליח" אמרתי והיא בתגובה מצמצה "איפה האקדח שלי?" דרשה לדעת "איפה הוא?".
צחקתי קלות "האמת.. לא מתחשק לי לגלות לך". אני רוצה להטריף אותה. להוציא אותה מדעתה.
"תקשיב. אני לא יודעת מי אתה חושב שאתה- התחילה לומר אך קטעתי אותה.
"הבוס שלך. תמשיכי" אמרתי לה בחיוך זעיר ומעצבן שגרם לה לאגרף את ידייה.
"אבל אתה לא עוצר בעדי כש..-" המשיכה אך שוב קטעתי אותה.
"זה בדיוק מה שעשיתי" אמרתי לה חזרה והיא לחשה בטון נמוך "אם תקטע אותי עוד פעם אחת-" ושוב עשיתי את זה.
"אז מה מריאנה?! מה תעשי לי?" התגריתי בה והאמת שנהניתי.
"לך להזדיין!" צרחה וחלפה על פניי אך אחזתי בידה לפני שהספיקה להתרחק.
"אל תיגע בי כשנגעת בה קודם" אמרה בצעקה "אני איתך סיימתי" אמרה בביטחון.
הדבקתי אותה אל הקיר הקרוב כשידייה מאחורי גבה "אני איתך לא".
"לאונרדו. אם לא תשחרר אותי אני נשבעת לך שאתלונן עלייך!" אמרה בכאב כשלחצתי על ידיה חזק יותר.
"המשטרה כולה בכיס הקטן שלי מתוקה. את לא תצליחי" אמרתי לה משועשע "אבל רעיון יפה".
"מה אעשה איתך.. תגידי לי" אמרתי באנחה קטנה קרוב לאוזנה.
"אני מתעבת אותך" נאבקה בי. סובבתי אותה כך שפניה היו מול שלי ולחשתי "גם אני".
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
