מריאנה-
הדמעות כבר ירדו ללא שליטה. אני נגעלת מעצמי אחרי מה שעבר עליי בכמה שעות האחרונות. אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי. אני מחוללת. המפלצת לא הפסיקה לגעת בי ונשבעת שרציתי להיקבר באדמה באותו הרגע, כי אין לי מה לעשות נגד זה. אני פשוט סובלת בשקט.
"דיי מריאנה, בבקשה" ביקש לאונרדו וניגב דמעה מפניי "למה את ככה?".
אני כלכך רוצה לומר לו. כלכך רוצה לשתף אותו אך אני לא מסוגלת. אני לא יכולה. אני לא רוצה להעמיד אותו בפני סכנה. אני לא אאפשר לאבי להרוס את האדם שהכי חשוב לי.
"לאונרדו" לחשתי לו בעיניים כבויות, ריקות "אני רוצה להיות קצת לבד, אפשר?". אני רוצה לעכל את מה שעבר עליי. אני רוצה להתקלח ולהסיר את הגועל ממני.
"כן. עוד חצי שעה אני חוזר" אמר לי ויצא, סוגר אחריו את הדלת.
פאק. פאק. הבטתי בכף ידיי ששרפו כלכך וראיתי חתכים קטנים מציפורניי. שורף לי.
במקום להתמקד בכאב שאבי העניק לי, התמקדתי בכאב שבידי ופאק.. זה כואב.
עצרתי את הבכי שלי, לא מוכנה להתפרק עוד בגלל המפלצת וניגשתי אל המקלחת המרעננת.
נשמתי נשימות עמוקות, נרגעת לאט לאט. החזרתי לעצמי את השלווה שוב. אני במקום מוגן, עם לאונרדו שימשך עד הערב הבא.
לעזאזל עם זה.
_______________________________________
"תשתקי זונה קטנה ותגנחי את השם שלי כשאני מזיין אותך" צעק אבי כשהכניס את איברו הגדול אליי. נשכתי את שפתיי והרגשתי שדם נוזל מהן, פצעתי אותן. אותו הדבר, כמו בכל יום.
"לא רוצה!" צעקתי עליו חזרה, מפוחדת עד שד עצמותיי ממה שעלול לקרות עכשיו. מכות. חבטות. אבי הביט בי בעיניו השחורות והשנאה נראתה בהן, החזרתי לו באחת משלי.
סטירה לצד ימין ואחריה עוד אחת לצד שמאל. ראשי עף הצידה ונחבט מעט בשולחן, גנחתי בכאב.
"יפה מאוד, אני רוצה שתגנחי ככה את השם שלי!" צעק והחזיק את ידיי מעל ראשי, לא נותן לי לזוז.
"לך לעזאזל" נשפתי בכאב כשעוד מכה הונחתה והפעם על רגלי הימנית. אני רוצה למות. אני לא יכולה יותר. הדמעות רצו לצאת, אך לא איפשרתי להן. לא אתן לו לראות את העונג שלו מול העיניים. לא אשבר מולו כמו שהוא רוצה.
הרגשתי לחץ בלחיי, הרמתי את עיניי אל אבי והבטתי בו בגועל "אתה דוחה אותי כלכך".
לפתע, משהו קר הוצמד אל ביטני.
"זו סכין" אמר בצחקוק קטן ואני התנשמתי בהפתעה והפאניקה רצתה להשתלט עליי.
פערתי את עיניי כשאמר "תגנחי את השם שלי, אחרת..".
כאב עמוק הורגש בביטני ועצמתי את עיניי. הוא מענה אותי עם הסכין, חותך אותי.
"תפסיק" לחשתי אליו כשהכאב נהיה עמום. ראשי החל להסתובב.
"תגנחי" ציווה עליי ונכנס אל תוכי במהירות עצומה, יבבתי בשקט "אבא..".
"ילדה טובה" קרא וירד לי, אל איברי. מלקק כל חלק בי, מעביר רטט של חלחלה בגופי.
אין לי כוח לדבר אז אני שותקת. לשונו הפסיקה ועברה אל החתך הארוך שעשה בביטני, ליקקה אותו, את הדם שלי. בלעתי את רוקי בכבדות.
"את שלי בלבד.. בדיוק כמו הדם שלך" אמר בצרידות והמשיך ללקק את דמי, כמו טורף.
"אני של לאונרדו, לא שלך" סיננתי בזעם קטן ואז כאב הורגש בדיוק על החתך. הוא נשך אותי, חזק.
צרחתי חלושות "תעצור, תעצור את זה!".
הוא לא עצר, יכולתי להרגיש את שינייו קורעות את בשרי.
"שלא תעיזי לומר את מה שאמרת שוב" אמר ואיחה את האיזור שוב בעזרת לשונו.
"אני לא שלך, אני של לאונ- " לא הספקתי לסיים וסטירה מצלצלת הונחתה על לחיי, גורמת לי לדמוע.
"שהפה הקטן שלך ישאר בשקט" נהם וגרם לי לקפוא "את לא לומדת בדרך הקלה אה?! מתי למדת להתחצף ככה?! מי לימדה אותך?! אמא?!" המטיר עליי בקול נמוך ומסוכן.
לא עניתי.
"יפה מאוד, תשארי בשקט ותמצצי כמו ילדה טובה" לחש לי ולחץ את איברו לפי, גורם לגל של קיא לעלות בי.
_______________________________________
לקחתי רגע להתאושש ונכנסתי שוב, כמו בכל ערב אל ביתו של לאונרדו.
"שלום" חייכתי חיוך גדול, מאולץ.
"איך היה אצל סלינה?" שאל בחיוך קטן ואני הנהנתי "היה טוב".
לאונרדו ניגש אליי ונדרש ממני הרבה כחות כדי לא להירתע ממנו שוב. אסור שיחשוד.
נשארתי במקומי ונתתי לו נשיקה קטנה.
אני לא יכולה לתת לו לגעת בי יותר מידי, אחרת יראה את החתך שבביטני.
ידו החליקה מעט אל אגני וקירבה אותי אליו "התגעגעתי אלייך" לחש לי ואני התפרקתי בשקט אל החיבוק הארוך שנתן לי.
"גם אני" לחשתי לו חזרה.
החיבוק הזה הרגיש לי נצח.
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
