מריאנה-
נשבעת שאם לאונרדו לא היה עוצר בעדי מליסה ממזמן הייתה בלי רגל או יד. אני עוד שניה נותנת לה בעיטה למוח. חתיכת קנאית. מוחי לא הפסיק במשך כל היום לחשוב על השקר של לאונרדו, על המצב הרע שנכנסתי אליו.
אבי סוחט אותי בעזרתו ואני לא יכולה לומר דבר. אני רוצה להתעמת עם לאונרדו על זה אבל אני לא יכולה, אבי יהרוס אותו. למרות השקר הזה, חשוב לי יותר לשמור עליו מוגן מאשר להתמרמר על השקר שלו. אני לא אתן לאבי להרוס את האדם שנותן לי כלכך הרבה אהבה וביטחון.
"מריאנה, תנשמי" לחש אליי לאונרדו כשנשימותיי נעשו תכופות יותר, מסמנות על ההתקף הקרוב. אני לא עומדת בלחץ הזה יותר. עוד פחות מחמש שעות אני אהיה בידיי אבי ומי יודע מה הוא יעולל לי. לאונרדו אפילו לא ידע מזה. אני חייבת לעשות את זה.
"הראש שלי.." מלמלמתי בקושי וניסיתי ללכת לכיוון השירותים. ראשי החל להסתחרר וידיי החלו לרעוד. פאק. ההתקף מגיע. אני לא מצליחה להשתלט על גופי. הוא כלוא בלופ של סטרס.
"לאונרדו.." התנשפתי חנוקה כשהוא עזר לי להתיישב על האסלה שבשירותים.
"לאונרדו.." קולי נשבר, מתחנן לעזרה. ליבי דפק בפראות והרגשתי שאני עומדת למות. לא הצלחתי להתרכז, רק שמעתי במעומעם את קולו של לאונרדו לוחש דבר מה. אני לא יכולה להחזיק את עצמי יותר.
"תעזור לי.." דמעה קטנה ירדה ללא שליטה על לחיי. "בבקשה שזה יפסק" לחשתי אל האוויר הקר כשבהיתי בידיי הרועדות ללא שליטה ובחנק שטיפס במעלה גרוני. הרגשתי כאילו האוויר אזל מריאותיי. כאילו הכל נגמר.
"מריאנה" קולו של לאונרדו נשמע בבירור עכשיו "תסתכלי עליי" אמר ברוך. ניסיתי לפקס את עיניי בשלו ללא הצלחה. פחדתי שיראה אותי קרועה. פחדתי שיראה את כל סודותיי מבעד לעיניי. הסודות שהוא כבר יודע.
נדתי בראשי וקברתי את ראשי בידיי, מקופלת בתוך עצמי "בבקשה תלך" לחשתי ברעד כשעוד דמעה קטנה זלגה מעיניי. כואב לי. כואב לי הגוף. כואב לי הלב. נשכתי את שפתיי ולפתע הרגשתי יד חמימה מונחת על ידי.
"תרימי את הראש, אני רוצה לעזור לך" שמעתי את קולו המפציר של לאונרדו. עשיתי כדבריו. הרמתי באיטיות את ראשי, יכולתי לראות דרך עיניו את הפחד שהתשתקף מעיניי. הסחרחורת לא פסקה, יד אחזה בסנטרי ומיקדה אותי אל מקום אחד. אל פניו של לאונרדו.
יבבתי בשקט ונעצתי את ציפורניי בידי, מנסה להפחית את הכאב הנפשי שלי על ידי כאב פיזי. זה עובד. "תסתכלי עליי" לחש בעדינות ואני הבטתי בו.
"תנשמי יחד איתי בסדר?" המשיך וחיכה להנהון קצר ממני. הרגשתי אני עומדת להתפוצץ, הרעד הגיע לשיאו.
"מים" הצלחתי לומר.
לאונרדו הניד בראשו "נשימה" ועשה יחד איתי "ועכשיו נשיפה" אמר באיטיות ורוקן את האוויר מפיו. לאונרדו הביט בעיניי ועזר לי להחזיר לעצמי אט אט את השליטה והביטחון אל גופי. ידיי רעדו פחות ולאט לאט גם נשימתי חזרה לקצב סדיר.
"יפה, כל הכבוד" דירבן אותי כשראה שגופי נרגע מעט בעזרתו "רק עוד קצת". לאונרדו חייך אליי קלות ואחז בידי המאוגרפת, גורם לי לשחרר את ציפורניי מעורי. לאט לאט, נרגעתי לחלוטין והתשישות השתלטה עליי.
"תודה" לחשתי אליו בצרידות קטנה. לאונרדו חייך ונשק לפי ברכות "אני גאה בך". החמימות התפשטה בחזי ונתתי לעצמי לאבד את תחושת הזמן בעיניו הירוקות והצלולות של לאונרדו.
"אני אוהב אותך מריאנה, רק אותך" אמר לי בחיוך אמיתי שחשף גומה קטנה בזווית פיו.
הרגשתי את לחיי מתלהטות במהירות. זו הפעם השניה שבה אמר לי את זה מפורשות.
"גם אני אוהבת אותך לאונרדו" אמרתי ללא צל של ספק, מודה בקול וגם כלפיי עצמי על רגשותיי כלפיו.
ושנינו שקענו לנשיקה אחת טעונה ברגשות. הנשיקה הטובה ביותר מימיי.
עם לאונרדו.
_______________________________________
עוד חצי שעה השעה שבע והלחץ בי רק עולה. אני חייבת להירגע, שלאונרדו לא יחשוד. אני אגיד לו שאני הולכת לישון הלילה אצל סלינה. הוא יבין את זה.
"לאונרדו" אמרתי לו בחיוך קטן לעבר מקומו בסלון, "סלינה הזמינה אותי לישון אצלה הלילה, זה בסדר מבחינתך שאלך נכון?" השקר הזה שאמרתי לו בקול נשמע אפילו אמין בעיניי.
השקרים הטובים ביותר הם אלו שיש בהם טיפת אמת. סלינה הזמינה אותי אליה כבר כמה פעמים, שבהם סירבתי ולאונרדו ידע זאת ולכן הפעם זה נשמע אמין.
"לא נעים לי לדחות אותה כל פעם מחדש" אמרתי לו ולאונרדו הנהן "זה בסדר, אני סומך עליה ועלייך".
סלינה עבדה גם תחת חסותו של לאונרדו. הוא מכיר אותה היטב. הוא סומך עליה והיא עליו. ללאונרדו לא הייתה בעיה עם משפחתה של סלינה.
"אבל מריאנה" אמר לפתע ונעץ בי את עיניו הירוקות "תבטיחי לי שאת לא עושה שטויות".
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק קצר ולא חשוד. אין לדעת מה יקרה הלילה. אולי זאת הפעם האחרונה שאזכה לראות בכלל את לאונרדו. "מבטיחה" לחשתי אליו ונשקתי לפיו "אני אוהבת אותך כלכך" אמרתי וקמתי ממקומי.
"אני אקח אותך אליה" צעק לי כשכבר עמדתי בפתח הדלת, מוכנה ליציאה. פאק, לא.
"לא..זה בסדר, היא פה בחוץ. היא תקח אותי" אמרתי לו בחיוך והוא הנהן "בסדר. לכי תהני ואם את צריכה משהו תתקשרי".
הנהנתי ויצאתי אל עבר הלא נודע.
מה מחכה לי?
אני לא יודעת.
YOU ARE READING
My weakness
Romanceמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
