מריאנה-
כבר שבוע שאני עומדת בכל דרישה של אבי. שבוע של עינוי, של סבל. הוא אונס אותי כל פעם מחדש, ואני נאלצת להעמיד פנים ולחייך כאילו הכל מושלם. פאק איט. זה כבר קשה לי ולאונרדו מתחיל לשים לב לזה.
אני אומרת לו שיציאה תעזור לי, תשמח אותי אבל בפועל אני לא יוצאת לבלות אני הולכת אל השטן. אני הולכת בידיעה שאסבול שם כל פעם מחדש. בידיעה, שאם לא אעשה את רצונו של אבי לאונרדו יכנס לכלא על סחר סמים.
אני לא יכולה יותר. זה כבד עליי. חזרתי להיות מריאנה המפוחדת, השבירה והפגיעה והכל בגללו, שוב. ההתקפים שלי מגיעים בטווחים קצרים יותר. כמעט כל יום התקף חדש. זה קורע אותי מבפנים. אני רוצה להיות חופשיה.
השנאה שלי כפי אבי חזקה יותר מתמיד.
אני מתעבת אותו.
רצתי אל השירותים, נועלת מבפנים. גופי רועד, שוב. הלב שלי מאיץ וזיעה קרה מצטברת במצחי. לא הצלחתי להשתלט על ידיי שלא הפסיקו לרעוד. דיי, אין לי כוח לזה כל פעם מחדש.
וההבזקים צצים. מגיעים במלוא כוחם. עם כל הרגשות הטעונים שבי.
"דיי, אל תפגע בי" שוב ביקשתי אך כלום לא עוזר. אבי גרם לי לרדת על הברכיים בשבילו. הוא דחס את איברו עמוק אל תוכי והורה לי למצוץ לו. הדמעות לא הפסיקו לרדת. מריאנה החזקה, נשברה לגמרי. "תמצצי כמו פאקינג ילדה טובה" נהם ואחז בראשי שלא אזוז. לא שיתפתי פעולה, ואז הבעיטה הראשונה הגיעה. ואז עוד אחת ועוד אחת.
"אעשה את זה, רק תפסיק" התנשמתי בקושי, מקופלת בכאב לצד הקיר בחדר הקטן.
הוא שוב הכניס את איברו אליי "זונה קטנה, קדימה" צחק ואני עשיתי כדבריו, כנועה לו. כמו הזונה הפרטית שלו.
דפיקות חזקות על הדלת העירו אותי מעט והחזירו אותי אל המציאות אך הרגשתי כאילו אני חווה את אותו הרגע בדיוק. לא העזתי לזוז. רק עצמתי עיניים בפחד. שזה יגמר כבר. שזה יפסיק.
"מה את?" שאל אותי ואני השפלתי את מבטי לרצפה, לא מסוגלת להסתכל על המפלצת הזאת. "תסתכלי עליי כשאני מדבר איתך!" סטר לי ואחזתי בלחיי השורפת, מרימה את ראשי אליו. "מה את" חזר על עצמו שוב ושוב. כל פעם אותו קטע. אותן שאלות.
"הזונה הפרטית שלך" אמרתי חלושות והוא הנהן "יפה מאוד".
"מריאנה" קול נשמע מבעד לדלת "תפתחי או שאני פאקינג נכנס!". לאונרדו.
הרעד הפסיק וחזרתי לנשום בקצב סדיר. אני מריאנה. הזכרתי לעצמי. אני לא זונה. אני לא זונה. אני לא רוצה להאמין בזה. פתחתי את הדלת באיטיות ולאונרדו נכנס אל השירותים הגדול.
"מה זה היה הרגע" דרש לדעת. חייכתי חיוך עצוב "התקף".
לאונרדו הנהנן "למה את ככה כבר שבוע שלם, בגלל ההתקפים שלך?".
נשמתי עמוק ואמרתי "כן, זה תקופות. יש לי תקופות עם מעט התקפים ותקופות עם יותר" הסברתי לו. יש בזה אמת, אך הפעם זה מגיע בגלל אבי.
"הבנתי" אמר ושיחק בשיערו בתסכול "מה אני יכול לעשות כדי לעזור לך?" שאל בחיוך קטן שחימם לי את הלב.
יצאתי אל החדר ונכנסתי אל המיטה. הוא עשה כמוני.
"תחבק אותי ואל תעזוב" לחשתי לו, חסרת כוחות. זה מה שעשה. ידיו החסונות הקיפו אותי וקירבו אותי אליו, גורמות לי להרגיש בטוחה.
"אני שומר עלייך" לחש לאוזני ואני נרדמתי בין זרועותיו. הלוואי שיכלתי להרגיש באמת מוגנת אך אני לא. זו אשליה של הרגע כי מחר, שוב אותו הלופ. שוב מגע מצמרר וסבל בלתי נפסק.
_______________________________________
"בוקר טוב, היפיפיה הנרדמת" קולו של לאונרדו העיר אותי מפתח הדלת.
"תן לי לישון" נאנחתי בשקט אל הכרית. אני רק רוצה לישון, לא להרגיש את המציאות. אני רק רוצה לשקוע אל החלום שלי ולהישאר שם, לא לקום.
"יש לי הפתעה קטנה בשבילך" אמר וחיוכו נשמע בקולו "אולי זה ישמח אותך".
שיפשפתי את עיניי ועשיתי את אירגוני הבוקר.
"מה" העייפות נשמעה בקולי ופיהקתי פיהוק קטן.
"עצמי את העיניים" ביקש ואני עשיתי כדבריו. הוא הוביל אותי ואמר "את יכולה לפתוח".
באותו הרגע, הייתי בהלם מולחט. הסלון היה חשוך כולו ונרות קטנים האירו את המקום בצורת לב. ורדים אדומים היו על הרצפה ואני שלחתי מבט מהיר אל לאונרדו "מה עשית פה" מלמלתי יותר לעצמי מאשר אליו.
חיוך נפרש על פניו "זוכרת את היום שבו אמרת לי שחסר נרות כדי שזה יהיה רומנטי. עשיתי את זה".
ואוו. הבטן שלי התהפכה לפחות חמש פעמים וחיוך קטן מזה ימים יצא ממני "ואוו, תודה".
התיישבנו בין הכריות הספוגיות שהיו במרכז והבטנו זה בזה בתשוקה בלתי מוסברת. כמה שאני צריכה אותו. פאק. הוא אפילו לא יודע כמה.
"גם אני צריך אותך" אמר לי כאילו קרא את מחשובתיי. צחקקתי ונשכבתי על כמה כריות מקלקר, שוקעת מעט לתוכן.
לאונרדו תוך שניה גהר מעליי ואני חייכתי אליו "מה?" שאלתי אותו.
"את האישה הכי יפה שפגשתי מימיי" אמר בצרידות מהפנטת ואני נשאבתי לתוך עיניו הירוקות.
לאונרדו העביר את ידו באיטיות על ירכי, עד שהגיע למכנסי. עזרתי לו להוריד אותו ממני ונשארתי מולו בתחתון. הוא לא הסיר ממני את העיניים ואני לא הסרתי ממנו את שלי.
הוא השתיל כמה נשיקות קטנות בירכיי, עד שהגיע לתחתוני ושם ליקק את התחתון, מעביר בי זרמי עונג מטורפים.
"פאק.. את כלכך רטובה" לחש לי ואני חייכתי מוסמקת. רק לו יש השפעה גדולה עליי. רק הוא גורם לי להרגיש בעננים ככה. רק הוא משכיח ממני את הצרות שלי ברגע אחד.
ההתרגשות והציפיה הגיעו כשהוריד את תחתוני מעט מטה. הוא העביר את אגודלו על הדגדגן שלי בסיבובים, גורם לי לגנוח ללא שליטה. ללא מעצורים.
"אלוהים.. לאונרדו" פערתי את עיניי כשהרגשתי שגמרתי מהתעסקות קצרה בדגדגני.
הוא צחק והכניס את אצבעותיו אליי "את שלי בלבד מריאנה. רק שלי".
"רק שלך" חזרתי אחריו, מאבדת את תחושת הזמן והמרחב יחד איתו.
הוא שלי ואני שלו.
YOU ARE READING
My weakness
Storie d'amoreמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
