לאונרדו-
שימחתי אותה, ראיתי זאת בפניה. אני מאוהב. כלכך מאוהב בה שזה מטריף אותי. מריאנה צחקקה כשהטיחה בפרצופי כרית ואני בתגובה אחזתי בידה, עוצר אותה מלזרוק עליי עוד כרית.
ריתקתי אותה למקומה והחזרתי לה בכרית משלי. "אחחח" גנחה והקול הזה, אלוהים.
"למה חזק אבל" התעצבנה ואני חייכתי "איך את חמודה כשאת כועסת".
מריאנה רטנה ולא הפסיקה לצחקק כשדיגדגתי אותה "תרפי קצת, תשתחררי". אני לא מוכן שמריאנה תסתובב פה בפרצוף עייף ועצוב כל הזמן. אני לא יכול לסבול את זה.
התכרבלנו יחד עם הכריות ונפלנו לשינה עמוקה.
_______________________________________
בערב, מריאנה החליטה לצאת שוב.
"את יוצאת כל ערב. תשארי איתי" ביקשתי.
מריאנה החזירה לי חיוך מתנצל "אני רוצה להתאוורר קצת. אעשה סיבוב ואחזור מהר, בסדר?. אל תדאג".
"אני דואג" אמרתי לה בכנות, זאת הבעיה. שאני לא יודע איפה היא ואם היא בסדר.
"אני בסדר גמור" אמרה בגילגול עיניים "תפסיק לדאוג מכל דבר".
"בסדר" נאנחתי "תהיי זמינה" קראתי לה שניה לפני שהיא יצאה והיא צעקה חזרה "בסדר".
כבר עברו שעתיים והיא לא חוזרת, מה קורה איתה. סטיבן נכנס אל הסלון והתיישב לידי "נו, מה המצב אחי".
"בסדר, אתה יודע" נאנחתי קלות ושיפשפתי את מצחי.
"אתה מודאג ממריאנה?" שאל אותי ושילב את ידיו, נשען לאחור.
הנהנתי "אפשר לומר את זה ככה. לאחרונה היא יוצאת המון וההתקפים שלה רק מחריפים. אני לא מבין את זה" פרקתי מעט, מתוסכל.
"קודם כל, תרגע אחי. היא בוגרת מספיק כדי לדאוג לעצמה. דבר שני, אם זה כלכך מציק לך והיא לא תחזור בעוד שעה תתקשר. אל תלחיץ את עצמך, היא בטח יצאה לסדר את הראש או משהו כזה" אמר, מרגיע אותי. אחי תמיד היה כזה. ההפך ממני, בהכל. אני הייתי התוקפני מבין שנינו והוא היה שליו.
"אתה צודק. אין לי מה להגיד" אמרתי לו חזרה והוא חייך "תנצל את הזמן שלך.. אתה יודע למה".
צודק. כבר כמה בחורים ביקשו ממני סמים, זה הזמן. כשמריאנה לא פה, אנצל את זה.
התקשרתי אל אחד מהם.
"כן?" שאל מבעד לקו.
"ההזמנה שלך יכולה להגיע עכשיו" אמרתי ושלחתי לו מיקום.
"ניפגש שם" אמר לי וניתקתי.
הלכתי אל הסמטה המוכרת והגשתי לו את השקית עם האבקה. הבחור שילם לי והלך.
אחלה כסף.
חזרתי אל דירתי, מקווה לראות שם את מריאנה אך לא, היא עדיין לא הגיעה. מה קורה איתה?!
התקשרתי. לא עונה. פאק מריאנה. תעני לי. אמרתי לה להיות זמינה, לעזאזל עם זה.
"תתקשר שוב" הציע סטיבן בצעקה מהחדר השני.
חייגתי אליה וחיכיתי,
"הלו?" ציוץ קטן נשמע מבעד לקו "לאונרדו?".
"מריאנה, איפה את. את בסדר?" התנפלתי עליה בשאלות. השקט מבעד לקו נמשך כמה שניות ולבסוף ענתה לי "כן, כן בטח. אני תכף חוזרת".
"שלחי לי מיקום" ביקשתי וקולה היה נסער "לא.. זה בסדר. אני שניה מנקה את הראש ומגיעה".
"בסדר, אם לא תחזרי עוד חצי שעה, אמצא אותך בעצמי" אמרתי בקול תקיף.
היא ניתקה.
אחח מריאנה, את עושה לי חיים קשים. למה לעזאזל אני אובססיבי כלכך כלפיה.
_______________________________________
דפיקה קצרה נשמעה בדלת ואחריה מריאנה נכנסה בחיוך קצר "הנה אני פה".
סרקתי אותה במבטי, משהו בה לא בסדר. עיניה נראות נפוחות מעט, כאילו בכתה וחיוכה נראה מאולץ. קמתי ממקומי, מתקרב אליה. כשבאתי להניח נשיקה קטנה בפיה היא נרתעה.
מה קורה פה.
"למה את נרתעת ממני?!" שאלתי בכעס קטן. מריאנה הלכה צעד אחד אחורנית ונשמה עמוק "לא עכשיו.. אני עייפה נורא".
"אל תשקרי לי" נהמתי ואחזתי בידה, מוביל אותה אל חדר השינה.
"דיי לאונרדו" ביקשה בקול קטן כשהושבתי אותה על המיטה. נעמדתי מולה, בשילוב ידיים.
"דברי" הרצנתי ושלחתי לה מבט נוקב.
מריאנה גילגלה את עיניה "מה אתה רוצה".
"אני רוצה שתסבירי לי איפה היית ולמה חזרת ככה" אמרתי באיטיות, נותן לה לעכל את דבריי. מריאנה הנידה בראשה ואז צחקה "מה אתה רוצה שאומר לך? אתה יודע הכל".
"כשהתקשרתי, איפה היית. לא היית בסדר" חקרתי אותה.
"מה אני בחקירה משטרתית?!" התחילה להתעצבן ושמתי לב שקמצה את ידייה לאגרופים. פאק איט.
"מריאנה" נאנחתי בתסכול "אני רק מנסה להבין מה עובר עלייך" אמרתי בפשטות וקיוויתי שתתן לי הסבר הגיוני.
"אמרתי לך כבר, אני בתקופה עם יותר התקפים. כשהתקשרת, הייתי בהתקף. אין לי כלכך מה לומר לך. עשיתי סיבוב בעיר" אמרה לי חסרת כוחות.
"מריאנה, את האמת" הרמתי את קולי באזהרה, נמאס לי משקרים. נמאס לי.
"הייתי בהתקף. אתה לא מאמין לי?!" צרחה בקול רועד ונשמע שנפגעה מדבריי. פאק.
דיי מריאנה. למה היא בוכה ככה. היא שבורה לגמרי.
YOU ARE READING
My weakness
Roman d'amourמריאנה- רגש הוא חולשה ואהבה היא החולשה הגדולה ביותר. נחסמתי רגשית מאז שיברון הלב הגדול שלי, אהובי דניאל נקלע לתאונת דרכים ומת. הוא השאיר בי געגוע וכאב עצום שלעולם לא יחלוף. הסתגרתי, הקמתי סביבי הרבה חומות, לא נותנת לעצמי להתאהב שוב. הפכתי לקרה ותוקפ...
