forever with you [1]

פרק 10 - עצמי של פעם

נקודת מבט ברנרדו:

הייתי בדרך לקנטקי. עוד ערב עם ג'ויה. כשראיתי את המחשוף בשמלתה התחרפנתי. אין שום פאקינג מצב שהיא תלך ככה, לא משנה לאיפה.

מסיבת האירוסין בעוד שבועיים, עד אז אנחנו אמורים להפגש עוד פעם אחת לדייט מלבד הערב.

חניתי ליד המסעדה בה אני וג'ויה נפגשים. נכנסתי והתיישבתי כבר, איכשהו אני תמיד זה שמחכה לה.

"תרצה להזמין, אדוני?" שמעתי קול נשי לידי. "לא." עניתי בקול קר כקרח.

המלצרית הסתובבה והלכה "זה היה טיפה לא מנומס" שמעתי את קולה המלאכי לצידי. ראשי התרומם המהירות. היא עמדה שם, בשמלה שחורה קצרה ושיערה נח על כתפיה.

"אני לא אדם מנומס" השבתי.

"נכון," היא הסכימה איתי "אתה רוצח שעלי להתחתן איתו." אמרה "אתה ברנרדו אדול. חיית אדם, השטן בהתגלמותו, חסר פחד, חסר מעצורים, חסר לב"

גיחכתי "את ממש מסכנה שאת תקועה איתי".

היא התיישבה מולי בשולחן והרימה את התפריט. המלצרית ניגשה אלינו שוב והזמנו לנו אוכל.

"איך היה היום שלך?" שאלה אותי ג'ויה במבט מתעניין. זה באמת מעניין אותה? למה?

"לא משהו מיוחד," אמרתי "טוב, חוץ מהתמונה הנהדרת שסיפקת לי"

סומק עז התפשט על לחייה "זה- זה לא כמו שאתה חושב" היא גמגמה. "לא, לא, אני מבין. פעם הבאה, תשלחי תמונה בלי שמלה בכלל" קרצתי לה.

היא נחנקה מהמים ששתתה בכדי להרגע. "זה לא אני שלחתי את זה" היא הייתה סמוקה כולה. "קמילה, חברה שלי, החליטה שזה ממש רעיון טוב," היא אמרה "זה לא היה אמור להגיע אליך" היא יללה.

"אבל זה הגיע," אמרתי "השמלה שלך יפה".

היא הסמיקה והסבה את מבטה. ג'ויה היא בין הנשים היפות ביותר שראיתי.

פגשתי לא מעט נשים בחיי. שכבתי עם בחורות אבל ג'ויה היא יוצאת דופן. אולי זה שיערה מלא הגוונים או האופן בו עיניה האפורות מביטות בי. משהו בזה משך אותי אליה.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא שאלה לפתה. "אם תעני לי על שאלה שלי אחר כך". היא הנהנה ואני חיכיתי לשאלה שלה.

"באמת לא אכפת לך שאתה צריך להתחתן עם מישהי שאתה לא מכיר בשביל איזה הסכם שלום?"

טוב, היא הייתה צפויה עם השאלה שלה.

"לא." עניתי "יש לי מניע, יש לי מטרה, אני מתכוון לעמוד בה."

נראה שהיא מהרהרת על דברי ולבסוף מגיע לאיזשהי הבנה בינה לבין עצמה. "אוקיי," אמרה "אני מניחה שההיגיון שלנו יחסית שונה"

"עכשיו תורי" חייכתי אליה חיוך מעוות. היא נשפה "תשאל".

"אם אני אדם כל כך רע בעינייך," התחלתי "למה את מסכימה להנשא לי?"

היא הססה מעט "מאז היותי ילדה, תמיד ציפו ממני להיות מושלמת." אמרה "אני שונאת את המאפיה. אני שונאת את החוקים המיושנים שלה ואני שונאת את העובדה שהמשפחה שלי ואני מתקיימים מכסף מלוכלך."

"אבל אני זוכרת איך אבא שלי היה מושיב אותי על הרכיו ואומר לי שיום אחד אני אתרום למאפיה שלנו," היא ספרה "אז לא הבנתי מה הכוונה, היום אני יודעת שאני באתי לעולם בשביל לשרת את המאפיה".

המאפיה זה מקום אכזרי. את הילדים מחנכים להיות מכונות הרג. את הילדות להיות בובות יפות שישמשו לקישוט. זה לופ שלא נגמר.

"אני מבין" אמרתי.

היא לא רוצה לאכזב את אבא שלה. איכשהו זה מזכיר לי אותי. אבל לא סתם את עצמי, את עצמי העצוב יותר. את עצמי של פעם.