forever with you [1]

פרק 42 - הבאות מראה.

נקודת מבט דלנה:

חתונות במאפיה הן לא אירועים בהם אפשר לחגוג ולשמוח. הן לא רגעים בהם משתכרים מרוב אושר ורוקדים ביחד מחוייכים.

זה יותר כמו טקס מתוח, ריקודים סמליים ואלכוהול כדי להתעלם מהמצב החדש.

במקרה שלי; המצב בו אני וברנרדו נשואים.

בשם האלים, נשואים!!

אני. דלנה אדול. מה לעזאזל.

אני אומנם יודעת שברנרדו לעולם לא יפגע בי אבל להיות נשואה לגבר הזה גורם לשיערות גופי לסמור.

ובכל זאת, בו זמנית, ליבי דילג על פעימה.

"בואי" ברנרדו לחש לי באוזן.

ישבתי לצד השולחן המשפחתי, אמא ישבה לידי ולכסנה לכיווני מבט בכל כמה דקות בחצי שעה האחרונה.

הפנתי את מבטי לכיוונו וקווצתי את גבותי בשאלה. "הגיע הזמן לזוז".

פני נפלו יותר מאשר היו עד עכשיו, לא חשבתי שזה אפשרי. אם ברנרדו הבחין בכך הוא לא הראה סימן לזה.

בעלי הביט בי בשאלה מה מעקב אותי, לאחר כמה שניות הבנתי שאין לי באמת מה לעשות לגבי העניין.

אני נשואה לקאפו של ניו יורק. אני שייכת לו, עם כמה שהמחשבה על כך מחליאה. אם הוא ירצה לאסור אותי הוא יכול, אם ירצה להכות אותי הוא יכה, אם הוא ירצה להשכיב אותי אין מי שימנע ממנו.

החוזה הדפוק לא יהיה מה שיעצור את ברנרדו אדול.

נתתי לו לקחת את ידי בידו והתרוממתי. ברנרדו השעין אותי על צד גופו ועטף אותי בזרועו בצורה מגוננת.

אבא הגיע מולנו והושיט את ידו ללחיצה, "עוד נפגש". הוא הוריד את עיניו אלי והנהן אלי בחיבה. אסור להראות רגשות בציבור. חייכתי אליו קלושות, חיוך הכי גדול שהצלחתי לגייס.

ברנרדו ואני המשכנו אל כיוון היציאה - למה לעזאזל הוא כל כך ממהר?! - עד שפלב עצר אותנו.

הגברים לחצו ידיים ופלב העביר את מבטו מברנרדו אלי ואז חזרה לברנרדו. "כל כך מוקדם?" שאל. הרגשתי את הגבר שלי נדרך מתקשח עוד יותר בזמן שאמר, "יהיה לכם גם את מחר עד שתחזרו לקנטקי, נסו."

הוא אמר את שם המשפחה שלנו - או שבעצם זה כבר לא שם המשפחה שלי - בזלזול כאילו היה קללה.

ראיתי על פניו של פלב שהוא רוצה להתווכח אך הוא ידע ממש כמוני שאין לו מה להגיד או לעשות. "נתראה מחר, פלב?" שאלתי בקול הכי עליז שמצאתי.

פלב קרץ לי ואני השתחררתי מזרועו של ברנרדו וחבקתי את מותניו. רק לשניה, ואז שחררתי כי ידעתי שזה רק יהיה קשה יותר לעזוב.

החזקתי את כף ידו החמה של ברנרדו ומשכתי אותו אל היציאה. רק האלים יודעים למה.

אם נשאר פה עד רגע אחד פלב יעשה משהו שכולנו נצטער עליו אחר כך. אני לא מוכנה לזה, פלב המגונן תמיד יהיה מגונן.

עם כמה שרציתי שיציל אותי ממה שהלילה הזה מצפה לי, לא רציתי מכות ודם ורצח ביום החתונה שלי.

משכתי את ידו של ברנרדו גם כשהיינו בחוץ עד שהוא עצר במקומו ואני נמשכתי אחורה בהפתעה.

זרועותיו עטפו אותי והוא הניח את סנטרו על ראשי, "זה הולך להיות לילה מהנה" לחש והניח נשיקה רכה על שיערי.

לא הגבתי והמשכנו ללכת לכיוון הרכב.

אחרי מלחמה ארוכה עם טול השמלה שלי הצלחתי להתיישב והעייפות הכתה בי משום מקום. פיהקתי וברנרדו רק גיחך.

"משהו מצחיק, אדון אדול?" שאלתי והעייפות נשמעה בקולי. "זאת אשתי, גברת אדול, היא מבדרת ביותר" הוא החזיר לי.

'אשתי'.'גברת אדול'. שהאלים יעזרו לי.

"כן, אני מכירה את זה. גם בעלי הוא אדם מאוד מבדר," אמרתי בציניות גלויה ובשפה מגוחכת, "הוא תמיד מתנהג כאילו כל העולם שייך לו וזה בהחלט משעשע". הקנטתי אותו באלגנטיות.

התגובה היחידה מצד ברנרדו הייתה נהמה. לרגע חשבתי שהוא התעצבן אבל מזווית עיני ראיתי את קצות פיו מתרוממות.

הנסיעה לא הייתה ארוכה מדי אך הרגיש כאילו עבר זמן רב עד שדברתי שוב, "ברנרדו?".

"כן, אשתי?"
"אתה מתכוון להשכיב אותי הלילה?"
לא רציתי לבזבז זמן על סחור סחור.
"זה כל הרעיון בליל כלולות".
זה כל הרעיון בליל כלולות.
נו ברור הייתי צריכה לדעת. מטומטמת.

להגיע מהרכב לאחוזה הייתה משימה לא פשוטה. כשנכנסתי לאחוזה כל מה שרציתי זה להוריד את ערמות הטול הללו ממני אך כשנזכרתי מה זה אומר רציתי שיישארו עלי לנצח.

הבטתי בפני במראה וברנרדו הופיע מאחורי, הוא הביט בי דרך המראה ואני הבטתי ממנה אל תוך עיניו.

"את יפיפיה, ג'ויה" הוא אמר ואני רק הבטתי בו. לא מסוגלת לתפקד.

אלים, אני בת 21. היום נשקתי גבר בפעם הראשונה בחיי ועכשיו אני אמורה לשכב איתו?! כמה עוד אשה אחת תוכל לשאת.

ברנרדו העביר את לשונו על שפתיו ונשק לכתף החשופה שלי. צמרמורות זרמו מגבי וחום התפשט בבטן התחתונה שלי.

"ברנרדו," נפלטה גניחה מפי והוא המשיך לנשק את העורף שלי, "ברנרדו" הפעם יבבתי את שמו. דמעות זלגו מעיני והרגשתי חסרת אונים כמו שלא הרגשתי מעולם.

אני שייכת לגבר. הוא יעשה בי כרצונו ואיש לא יוכל לעשות דבר מנגד. אני נתונה לחסדיו.

ברנרדו התכופף אלי וחיבק אותי, הוא ליטף את שיערי ושיחק בו עם אצבעותיו.

"אני לא אכריח עלייך דבר, ג'ויה שלי." בבקשה שאני לא מדמיינת. "ברנרדו אני לא חושבת שאני מסוגלת." יבבתי. תפסתי בחולצתו ובכיתי לחזה שלו.

כמה מוזר למצוא נחמה במקום שבגללו צריך אותה.

_____
צום קל אהובות❤️