forever with you [1]

פרק 41 - גן פרחים

נקודת מבט ברנרדו:

שיזדיינו כל בני הזונות האלה.

במשך כל הערב חשבתי רק עליה, על איך השמלה הזאת תהיה קלה תחת אצבעותי, על איך אוריד אותה מהגוף החם שלה.

לאחר הנדרים החתונה המשיכה לגן פרחים שהיה גדול מספיק עבור כל בכירי שתי המאפיות ועבור משפחות המאפיה הידידות שלנו.

אשתי עמדה בקצה הגן ודברה עם חברה שלה ארוכות.

עם כמה שלא היה לי נעים, או שאולי דווקא כן, 'נאלצתי' להפריע לשיחה. כיחכחתי בגרוני והחברה שלה ג'ויה, קמילה, הרימה אלי את ראשה.

היא הביטה בי כאילו נפלתי מהירח, הרמתי אליה גבה והיא חייכה, "מצטערת, היא עסוקה".

עסוקה? "אשתי אף פעם לא עסוקה מדי עבורי."

קמילה צחקקה, "אשתך ואני משלימות פערים מאוד חשובים שנגרמו בגללך אז אם לא אכפת לך תחזור מאוחר יותר, הרי יש לכם את כל החיים יחד" היא אמרה בטון מאשים.

חייכתי חיוך מעוות, "בדיוק. את כל החיים. הרגעים האלה הם חלק מהחיים האלה." הבטתי בג'ויה שישבה לידה הבגבות מקווצות והושטתי אליה את ידי.

ג'ויה היססה לרגע ואז החזיקה בכף ידי והתרוממה, יודעת מה נכון לה לעשות. "אחזור לדבר איתך עוד מעט, מיל". היא אמרה לה לאז אחזה בזרועי.

"'אשתי אף פעם לא עסוקה עבורי'" היא חיקתה את קולי בזלזול ועיקמה את אפה. צחוק עבה עלה מגרוני ונשמתי את ריחה המשכר.

"עובדה שהלכת איתי," חיוכי יורד מהר מכיון שאני צריך לשמור על רשמיות, "ג'ויה אני רוצה להתנצל על האזיק האלקטרוני שענדתי עלייך ללא רשותך."

היא הביטה בי במבט אטום, "למה?"

"זה אומנם היה הכרחי וידעתי שאם אני אשאל את ככל הנראה לא תאשרי משהו כזה," היא הינהנה בהסכמה, "אבל יכולתי להסביר את עצמי יותר טוב אחרי זה".

היא נשפה, "ברנרדו, אתה בעלי עכשיו. אנחנו נשואים. אני לא רוצה שדברים כאלו יקרו בזוגיות שהיא גם ככה לא מאה." היא אמרה וקולה כמעט ומתחנן.

רכנתי עם ראשי עליה ועצרתי מעט משפתיה, היא הביטה בי כאילו מחכה לראות מה אעשה. "אפשר?" שאלתי בקול נמוך.

"כן." קולה רעד ואני הצמדתי את שפתי אל שפתיה לנשיקה יפה ועדינה שנהפכה לעמוקה יותר ויותר. הכנסתי את לשוני אל בין שפתיה וחקרתי את פיה.

צפורניה מלטפות את עורפי והרגשתי את גופה נצמד אלי, הנשימות הקטנות שלה מתנגשות בפני.

"ברנרדו," ג'ויה מנתקת את הנשיקה ואני רק רוצה עוד משפתיה הממכרות, "אני צריכה לספר לך משהו- אבל לא כאן, כאן יכולים לשמוע." היא אומרת ונראה שמה שיש לה לומר דחוף.

אני מושך אותה אל מאחורי חומת עצים מרוחקת ובודק את השטח, לאחר שהכל נראה בסדר אני פונה אליה.

היא נושפת, "אתה בעלי, אני צריכה לספר לך, אין בינינו סודות." נשמע כאילו היא מזכירה לעצמה יותר מאשר אומרת לי.

"וינסנטה, אבא שלך," היא אומרת וגופי נדרך, "הוא מתקשר אלי לפעמים," היא אומרת ומביטה בעיני.

המזדיין מתקשר אליה? מה לעזאזל- "הוא שואל אותי שאלות ומראה לי שהוא יודע מה קורה באחוזה, כל מיני שיחות שיש לנו והוא משחק לי במחשבות, אני שומעת על הקול שלו שהוא מנסה". היא אומרת במהירות ובבהלה.

אני אחתוך את הוורידים שלו על שפנה אליה, אני אפשוט את העור שלו ואחדש את הפצעים בכל פעם שיתקשו.

דמי מבעבע בתוכי ואני מרגיש את הוריד במצחי פועם. ג'ויה מושיטה את ידה ונוגעת בצלקת שנמצאת תחת עיני השמאלית.

היא מלטפת אותה, "לא עזרתי לו". היא לוחשת את מה שאני כבר יודע.

אני סומך עליה.

"אני אהרוג אותו," אני מבטיח לה, "אני יודעת, ברנרדו." היא אומרת ומחייכת אלי חיוך קטן.

אני אהרוג את המזדיין הזה ואני מתכוון לעשות זאת כמה שיותר פאקינג מהר.