forever with you [1]

פרק 39 - קריצות ודמעות

נקודת מבט דלנה:

יום ראשון הגיע, יום החתונה שלי. את היום הזה הכחשתי במשך חודשים ארוכים ועדיין, נדמה כאילו החודשים האלה עברו מהר מדי.

לא חשבתי שאהיה כל כך מותשת עוד לפני הטקס בכלל. מהבוקר החזקתי את הדמעות, גם זמן מדידת השמלה, גם בזמן האיפור, גם כשאמא דחקה בי לאכול משהו, גם כשצלמו אותי וגם כשנותרתי לבדי.

או אולי יותר נכון להגיד במיוחד כשנותרתי לבדי.

אמא לקחה לעצמה הפסקה ואני ישבתי בשמלה על הספה בטרקלין שהוכן במיוחד עבורי. דפיקה נשמעה על הדלת ואני נענתי אליה.

דריו נכנס יחד עם קומיזו שככל הנראה ראה אותו מתקרב ולא סמך עליו להיות איתי לבדנו.

דריו התקרב אלי כמו המכונה שהוא, חסר הבעה או רגש. הבטתי בו בשאלה, "קרה משהו?" הלחץ טיפס בגבי וצמרמורת עברה בגופי.

"לא קרה דבר, פשוט חשבתי שלא תרצי להתחתן עם הקולר שמוצמד לך לזרוע" הוא ענה והרים את המפתח הדיגיטלי השחור שהיה בידו כדי להראות לי את כוונותיו.

אני באמת סוף סוף יוצאת מן הגלות הזאת?

דריו התיישב לידי, מיותר לציין כמה גבוהה היה גם כאשר ישב, לקחת את זרועי בידו. ידיו היו מחוספסות ולא חמות במיוחד לעומת גברי מאפיה רגילים.

כפות ידיהם של אבא או קומיזו או פלב וגם ברנרדו תמיד היו חמות כל כך, כאילו הדם שלהם חם בתוך הוורידים.

יישרתי מבט אל קומיזו וקרצתי לו, הוא קרץ לי חזרה, הפגנת החיבה היחידה שיכל לתת לי בשטח. קומיזו אולי היה פחות קרוב אלי מאשר פלב אבל אהבתי אותו בכל ליבי.

הוא אח מדהים, הכי טוב שיכול להיות לבחורה וגם לילדה. מי היה זורם על השטויות שלי אם לא הוא?

נשמע קליק מצד דריו והבטתי במה שהוא עושה, הקלה התפשתה בגופי. לא ידעתי שזה לחץ על עורי עד שהורידו לי את החרא הזה.

"תודה לאלים," התנשפתי. דריו נעמד ויצא מן החדר כמו הרובוט שהוא, ללא מילה נוספת.

קומיזו בחן אותי מאורך גופי, "את נראת נהדר, דֵלי". חייכתי אליו, אלים כמה התגעגעתי לאחי הגדולים.

ליבי נצבט כשהבנתי שמחר נאלץ להפרד פעם נוספת.

קולות עקבים נקשו על הריצפה ומיד הדלת נפתחה, "דלנה, יפה שלי, בואי אנחנו יוצאים לכנסיה." אמרה אימי בחיוך קטן.

קמתי על רגלי והרמתי את הטול הכבד בידי. לא לבשתי בסוף את השמלה שאמא ופאצְאו התפאלו ממנה כל כך, בחרתי לי שימלה יפה ושופעת אבל גם עדינה וקלאסית.

הטול שלה נשפך לרגלי וכפתי היו חשופות, לחשתי תפילה לאלים על שהטקס לא יהיה בחוץ אחרת ארעד מקור.

לקחתי את זרועה של אימי וצעדתי יחד איתה לכיוון גרם המדרגות. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת והטקס חיכה אך ורק לכלה שלו.

"את יודעת," אמרה אימי בטון נמוך אך רגוע כשירדנו יחד במדרגות, "הרבה פעמים דמיינתי את יום החתונה שלך".

שמעתי את קולה רועד וידעתי שהיא מחניקה דמעות, "ביום בו נולדת לי, זה היה כאילו העולם זרח במיוחד עבורי. קבלתי מתנה מהאלים וידעתי שאת תהיי אשה מיוחדת מאוד כאשר תגדלי".

היא עצרה לכמה רגעים ואז המשיכה, "אני מניחה שטעיתי, את היית מיוחדת כל כך עוד לפני שנעשת נערה. היית ילדה מלאת חיים ואור קרן מפנייך, אור שכל חייך האיר את עולמי."

הדמעות עלו בגרוני ונשמתי עמוק בשביל לא לתת להן לזלוג. אני ואמא תמיד היינו קרובות מאוד אבל היא מעולם לא אמרה לי מילים כאלו.

"בחודשים בהם היית כאן, בקושי הצלחתי לתפקד. אביך אמר לך לא להתקשר כי לא רציתי שתשמעי אותי כל כך עצובה, כל כך בודדה. זה היה כאילו כל העולם חשך לנגד עיני, כאילו השמש לא זרחה בבוקר".

לא יכולתי להיבט באימי, אחרת הייתי מאבדת את זה ובוכה יחד איתה.

"אני מתפללת לאלים בכל דקה ביום על שיזכו אשה קורנת ומדהימה כמוך לטוב בחיים החדשים שנפתחים לך פה. אני יודעת שזה קשה, ילדה שלי, אני יודעת שזה לא פשוט אבל אם יש סיכוי שתרגישי פה טוב, אני מתפללת שהאלים יתנו לך את הסיכוי הזה"

נעצרנו בסוף גרם המדרגות והסתובבתי אליה, דמעות עמדו בעיניה והיא עיוותה את פניה בשביל שלא יזלגו.

הנחתי את ידי על פניה וניגבתי לה את הדמעות, "אני יודעת שאני לא אמרתי לך את זה הרבה, אמא, אבל אני אוהבת אותך כל - כך". חייכתי אליה ודמעות עמדו גם בעיניי.

הרגשתי אותן זולגות אחת אחרי השניה, ללא מעצורים. ההדחקה של כל היום הזה השתלטה עלי. אלים, למה אני צריכה להפרד מהאנשים היחידים שאוהבים אותי? האנשים היחידים שאני אוהבת?

אמא נגבה לי את הדמעות, האיפור העמיד למים שלי החזיק, כמובן.

"קדימה," היא יישירה מבט לעבר היציאה מהאחוזה, "בואי נחתן אותך". היא צחקה צחוק לחוץ ועמוס דמעות ואני צחקתי יחד איתה.

רק האלים יודעים מה הצחיק אותי בזה, כל חושי גופי צרחו עלי לברוח אך כשהחזקתי בידה של אמא הרגשתי על הדרך הנכונה.

________
אני מקווה שאני לא היחידה שהתרגשה מהפרק הזה..
יום טוב לכולן❤️