forever with you [1]

פרק 37 - זעה

נקודת מבט דלנה:

חיפשתי את ברנרדו באחוזה, לא רציתי לצאת מהחדר אבל לא הייתה לי ברירה.

בין אם אני מרגישה רע בגללו או הוא כועס עלי, אני צריכה לספר לו על וינסנטה. הגיע הזמן לספר לו על שיחות הטלפון.

ברנרדו לא היה בסלון, גם לא במטבח. עליתי את גרמי המדרגות באחוזה ועברתי מסדרונות רבים עד שכאבו לי הרגליים.

בנתיים מי שצריך לענוד צמיד שמראה איפה הוא נמצא זה ברנרדו, לא אני.

מצאתי את עצמי במסדרון שלא הכרתי, רצפת השיש השחורה נהפכה לבנה. אני בחיים לא אבין איך אחוזה כזאת גדולה נשארת נקייה לחלוטין, עד כדי כך שאני רואה את השתקפותי ברצפה.

הדלתות במסדרון הזה גדולות כמו בכל שאר האחוזה, הכל אותו הדבר בדיוק אך לבן במקום שחור.

קולות של מכות נשמעו מכיון חדר אחד. אולי ברנרדו נמצא פה בחדר כושר?

פתחתי את הדלת הכבדה לאט ומצאתי את ברנרדו מכה את ניאה. מה בשם האלים?

ניאה התחמקה מהאגרופים שלו בחינניות מסנוורת, באותו הרגע נראתה בלתי מנוצחת. ברנרדו הכניס לבטן שלה אחת והיא נשכבה על הרצפה והתגלגלה שניה לפני שהוא מעך אותה.

"מה קורה פה?!" צרחתי ופתחתי את הדלת לרווחה. ניאה הכניסה לברנרדו אגרוף לעין בעוצמה שהיתה עושה לאדם רגיל פנס לכמה שבועות, הוא מצמץ לשניה ואז קם.

"יצאת מהחדר" הוא אישר, כאילו לא שמתי לב, והפנה לי את הגב. "כן," הסכמתי.

ניאה התנשפה ונגבה את הזיעה במגבת, "תרגעי נסיכה, רק אימון. לא משהו מזיק" היא חייכה חיוך מעוות זהה לשל אחיה הגדול.

הבטתי בה בחוסר הבנה. מצבי הרוח של הבחורה הזאת הם בהחלט לא משהו שאני אבין, היא כאילו עשויה פלדה. שום דבר לא באמת יכול לגרום לה להפתח.

"שמעתי שמגיע לך מזל טוב" היא המשיכה ושתתה מהבקבוק שלה. "מזל.. טוב?" גימגמתי בשאלה.

יום ההולדת שלי חל בעוד כחודש עד כמה שידוע לי.

ברנרדו הסתובב אלי והביט עמוק אל תוך עיניי, "החתונה נקבעה לשבוע הבא." אמר בקול הקאפו שלו. שבוע הבא? והוא לא טרח בכלל לספר לי.. איזה יופי פשוט.

"עוד חמישה ימים, ליתר דיוק" המשיך. הבטתי בו דוממת. פתחתי את פי כדי להגיד משהו אבל סגרתי אותו בחזרה. פשוט אין לי מילים. פי נפתח בשנית אך אף צליל לא הצליח לצאת ממנו.

"אז מזל טוב לנו.. אני מניחה" גמגמתי אחרי כמה שניות בקול חלוש והמום.

ברנרדו עקף אותי ויצא מהדלת מאחורי, סוגר אותה אחריו. אני לא מבינה את הגבר הזה, בשם האלים.

"את יודעת," התחילה ניאה להגיד לי ואני הפנתי לה את תשומת ליבי, "עדיף לך לתקן את הבעיה הזאת לפני החתונה שלכם".

הבטתי בה והרמתי גבה, "כן, כי אני האשמה היחידה". היא חייכה את חיוכה הגדול, "לא האשמתי אותך, נסיכה, אבל מי שיכולה לתקן את המצב זאת לחלוטין את."

היא עקפה אותי וסגרה את הדלת אחריה.

מה הקטע של המשפחה הזאת?