forever with you [1]

פרק 28 - יפיופה

נקודת מבט ברנרדו:

נשענתי עם מרפקי על דלפק הבר, צופה בג'ויה שלי רוקדת בחופשיות צמוד לניאה. בשמלה בצבע השמנת שלה שהדוקה במותניים ופתוחה בכתפיים היא נראתה כמו מלאך.

שיערה קלוע לקוקו גבוה והוא מתנפנף מצד לצד בכל תנועה שלה על הרחבה. הלכנו לכרול הארט, כמובן. המועדון הכי מבוקש שלנו שמתחתיו היינו מחזיקים ומענישים את רוב האנשים שמגיע להם לקבל מאיתנו עונש ראוי.

"עסוק?" נשמע קול נשי לצידי, נתתי מרפק לדריו שעמד לידי וסימנתי לו להשגיח על הבנות כשאני מפנה את מבטי מהן.

הורדתי את ראשי לקול המוכר, כעשרים סנטימטרים מתחת לעיניי ראיתי את מישל. "באת להשתחרר?" היא שאלה ובקולה שמעתי שכבר שתתה לא מעט.

"מה את עושה פה, מישל?" שאלתי אותה מכיון שידעתי שהיא לא נוהגת ללכת במשך השבוע למועדונים, רק בסופי שבוע.

"חיכיתי לך פה," אמרה, "ידעתי שמישהו אתה תחזור הנה והייתי צריכה לדבר איתך. אתה לא עונה לי להודעות או לשיחות". אמרה בפשטות.

"את חסומה אצלי" אמרתי בישירות. "התמונות שלנו תלויות לי בחדר," הודתה, "אני מתגעגעת אליך".

היא דיברה על התמונות שהיא צילמה כשהיא ישבה עלי באיזו יציאה המחשבה שאני לא שם לב.

מצמצתי אליה פעמיים, "זה נגמר." אמרתי והפנתי חזרה את מבטי לג'ויה שלי. "נגמר?" ציחקקה מישל, "כן, ראיתי בחדשות את היפיופה שמאורסת לך, זה לא אומר שום דבר לגבינו,"

החזרתי אליה את מבטי והרמתי גבה, "באמת נראה לך?" שאלתי בציניות. "ברור! זאת היא שמאורסת אליך, לא אתה שכבול אליה."

"יש לך מלא אומץ לדבר ככה על הארוסה שלי" סיננתי.

היא הביטה בי ופרצה בצחוק, "וואו ברנרדו לא חשבתי שאתה-" קולה נקטע על ידי קולה החזק של האשה שלי.

"מי את ולמה נראה לך שאת יכולה לצחוק ככה עם הארוס שלי, כלבה?!" היא צרחה ופניה של מישל עפו הצידה מרוב חוזק הסטירה שנתנה לה.

ג'ויה הביטה בה ואז הרימה את ראשה אלי, "יכלת למצוא טובות יותר לבגוד בי איתן" הצהירה, הסתובבה והלכה.

לקח לי שנייה להבין שהיא חושבת שניסיתי לבדוק בה והתחלתי ללכת אחריה, למזלי הייתי גבוה מהממוצע ככה שיכלתי לראות אותה מעל הראשים של כולם, היא הלכה במהירות ועצבים לכיוון היציאה. דופקת מרפקים ומבטים לכל מי שמנסה לעכב אותה.

"ג'ויה!" קראתי כשכמעט הדבקתי אותה. "לאן את הולכת לעזאזל? חמש מעלות בחוץ." אמרתי לה וסוף סוף הגעתי לאיפה שהיא צעדה.

"רחוק ממך, לא באמת משנה לאן." היא אמרה בלי להביט בי, ברור לגמרי שהיא פגועה.

"תתני לי להסביר לך, ג'ויה," אמרתי, "מישל-" היא קטעה אותי, "אה! אז אתה גם יודע את השם של הכלבה! וואו או שאתה תמיד בודק איך קוראים למי שאתה רוצה לזיין או שאתה בוגד בי כבר תקופה ארוכה" היא צחקה בהיסטריה.

הלסט שלי ננעלה למשמע דבריה, הבטתי בה ארוכות והיא נעצה בעיניי מבט קרבי. בתנועת זרוע הפכתי אותה והרמתי אותה על כתפי כמו שק קמח.

"חתיכת פסיכופט!!" היא צרחה ומתחילה להכות את גבי. אני צעדתי בפסיעות מהירות לכיוון הרכב שלי, מתעלם מהליטופים בגבי שהיא נתנה את כל כולה בניסיון עלוב לגרום להם להכאיב לי.

"ברנרדו!" צעקה אלי ניאה מאחור ואני הסתובבתי בשנייה וכל שיערה של ג'ויה עף גם הוא. "מה כל ההיסטריה?" שאלה כשהגיע אלינו.

"הולכים הביתה," פקדתי, "כנסי לרכב של דריו." הסתובבתי והמשכתי לרכב שלי.

פתחתי את מושב הנוסע והנחתי אותה בו, נעלתי עליה את הדלת הידיעה שבתוך שנייה היא תנסה לפתוח אותה.

פתחתי את מושב הנהג ונעלתי בשנית, "אתה חתיכת חולה" אמרה והביטה בי. "אני יודע" השבתי לה והפעלתי את המנוע.

"כל החרא זה של משפחת אדול," היא התחילה לעשות חיקויים של עיתונאים ודברים שהתפרסמו עלינו, "נאמנים זה לזה בשבועת דם" קולה נמלא בלעג, "איתו את תהיי הכי מוגנת שיש, הוא ילחם בשבילך, דלנה. נראה שאבא שלי טעה!" היא צרחה.

"דלנה!" שאגתי והשתקתי אותה. "או שתהיי בשקט או שאני אשתיק אותך בכוח, אני ברור?" אמרתי בקול שאין כלפיו וויכוח.

הנסיעה לאחוזה עורכת כעשרים דקות בדרך כלל אך הפעם הגענו בתוך שמונה דקות בלבד. על הדרך נגרמו כמה תאונות ולא מעט אורות אדומים שעברו.

דלנה ישבה לצידי בשקט חזק כל כך שאפילו את הנשימות שלה לא יכלתי לשמוע. הבחורה לא מוכנה להקשיב! מה אני כבר אמור לעשות, להכריח אותה?

החנתי את הרכב מחוץ לאחוזה כרגיל ויצאתי ממושב הנהג. הדלת של ג'ויה נפתחה לא הרבה אחרי והיא יצאה ממנה, מתחילה ללכת בפסיעות מהירות לדלת האחוזה.

נכנסתי לאחוזה מייד אחריה וכבר לא נשמע ממנה זכר מלבד קולות ריצה שהידהדו בין הקירות.