forever with you [1]

פרק 46 - יותר אגו מכוח

נקודת מבט דלנה:

אחרי לא יותר מדי זמן הרגשתי שוב כמו עצמי. ברנרדו לא רצה לעזוב אבל היה חייב, אני ישבתי בכיסא המנהלים עם רגליים על השולחן בזמן שניאה בדקה את מלאי הנשק במשרד.

"קבלי," היא אמרה ואני הרמתי את מבטי מהציור שהכנתי לבעלי, "לסכין הזאת יש חוד כזה בהתחלה בשביל שכשאת מכניסה אותה היא תפתח פתח גדול יותר, יש אולי 50 כאלה בכל העולם." היא התלהבה והעבירה אותה מיד ליד.

"זה מחליא." החלטתי וחזרתי לצייר סוגי שוקולדים בשביל שבעלי היקר יבין את הדודא שתקפה אותי.

"את באה?" ניאה קראה לעברי מדלת הכניסה. "מה? לאן?" התרוממתי מהכיסא שאגב היה ממש נוח.

אנטוניאטה חייכה חיוך מעוות שהחליא אותי כל פעם מחדש, "לאלף כמה טירונים."

היא יצאה מהמשרד ואני רצתי כדי להדביק אותה, "ברנרדו אישר לי לאמן קבוצה של כמה בחורים שחושבים שהם מספיק טובים למאפיה שלנו."

תיארתי לעצמי שמתישהו ניאה תרצה לעשות את זה.

ירדנו ביחד במעלית מקומה 105 לקומה 43, קומה אחת מתוך חמש שהוקדשו במיוחד עבור גברים שרוצים להתקבל למאפיה.

עשרות גברים שנעמדו בשורות עם ידיים מאחורי הגב, גבר אחד שהמילה 'עצום' היא קטנה מדי לתאר אותו עמד מולם והביט בהם במבט קשה.

"דנטה." אנטוניאטה התקרבה אליו בידיים על המותניים והוא הרכין את ראשו אליה בכבוד.

ניאה נחשבת גבוהה יחסית לבחורות המאפיה. עם המגפיים הענקיים שלה שהיא תמיד נועלת ובכל זאת מצליחה לזוז כמו פנטרה, היא מגיעה ממטר 71 למטר 78. ובכל זאת עם כל הגובה שלה כל הגברים בחדר עדיין היו גבוהים ממנה. בהרבה.

הלכתי טיפה לפני אדולפו, שסרק את כולם בחדר כאילו הם איום, לתוך החדר. ניאה יישרה את מבטה אל הגברים שהביטו בה.

היא שדרה כוח, שליטה וסמכות. "אני מבינה שכל מי שנמצא פה היום חושב שיש לו מה שדרוש בשביל להיות חלק מהמאפיה האיטלקית בניו יורק." היא דברה וקולה היה קר כקרח.

גבר אחד, שעמד בשורה הראשונה משמאל, גיחך לכיוונה, "ומי את בדיוק? המנקה של הבניין?" הוא ירק בזלזול וגל של צחקו הגיע מבין הנוכחים בחדר. אנטוניטה שעמדה שלובת ידיים הרימה אליו גבה אדישה.

ניאה התקרבה אליו בהליכה איטית ומבט קר, ראשה עליה אל עיניו. אדולפו שעמד לצידי התכוון להתערב אך עצרתי אותו, "מה השם שלך?" היא שאלה. הגבר גיחך, "פוסטינו רוגינו." הוא אמר.

ניאה הביטה בעיניו ארוכות, "אה בודאי, רוגינו. איך אפשר לשכוח את הסיפור על הילד שחירר לעצמו את הזין עם אקדח. אני מתארת לעצמי שזה כאב." היא סובבה את גבה והתרחקה יחד עם קולות צחוק רועמים בכל החדר.

צחוק נפטל מפי למרות שניסיתי לחסום אותו. היחיד שלא צחק היה אדולפו שהפגין חיבה רק כלפי ניאה.

"אם את כזאת טובה בשביל להיות חלק מהמאפיה בואי תוכיחי את זה." קרא אליה פוסטינו. "בואי תראי מה את יודעת, גברתי." הוא אמר בזלזול.

אנטוניאטה חייכה חיוך מעוות, "אתה עוד תצטער על זה, רוגינו." שמעתי אותה ממלמלת לפני שהלכה לפרוס את המשטחים נגד ההחלקה.

הסתובבתי אל אדולפו, "זה משהו שקורה פה בדרך כלל? קרבות מגע בשביל להוכיח כמה אתה שווה?" שאלתי בזלזול.

אדולפו לא הסיר את המבט שלו מניאה, פוחד שיקרה לה משהו בשבריר שניה שהוא לא יסתכל. "במאפיה יש יותר אגו מאשר כוח." הוא סיכם.

נאנחתי והתיישבתי במרחק מסויים מהם. לא רחוק מדי אבל גם לא קרוב מדי לבלגן הזה.

"ניאה תהיה בסדר, אדולפו." אמרתי לו, "ראיתי אותה מתאמנת עם ברנרדו ודריו, היא טובה בדברים האלה."

אדולפו גיחך, "לא לה אני חושש מבין שניהם."

ניאה נעמדה מול פוסטינו שהיה בטוח בעצמו. הוא כיון לפנים שלה אגרוף והיא התכופפה ואז הפכה אותו מרגליו.

פוסטינו התגלגל ונעמד וניאה שלחה לו רגל לתוך הבטן. בשם האלים זה נראה כואב.

אם זה כאב לפוסטינו, הוא לא הראה את זה. הטלפון שלי רטט בתוך הכיס והוצאתי אותו.

"אני עוד מעט מגיע, יפה שלי."
"אני בסדר גמור, תפסיק לדאוג." שלחתי את ההודעה חזרה לברנרדו וסגרתי את הטלפון.

הוא צריך להפסיק לדאוג כל כך. הרמתי את ראשי ומצאתי את אנטוניאטה שוכבת על גבה על המזרן כאשר פוסטינו עליה מנסה להכניס לה אגרופים אבל היא מתחמקת מהם בזה אחר זה.

מתי זה קרה?

בעיניה של ניאה היה כוח שלא יכולתי להסביר. מבט של אש. כאילו היא רוצה לנקום ביקום על שהוא קיים.

אנטוניאטה הכניסה אגרוף לאף של פוסטינו והדם שלו זלג עליה. בכמויות. לא שזה נראה שאכפת לה בכלל.

"לא חבל? זה יהרוס לך את הלק." הוא אמר לה בצחוק תוך כדי שניסה להכניס לנמרה אגרופים. "אין לי לק חתיכת חמור." היא אמרה ובחיוך והפכה את שניהם.

נדמה לי שאם האף של פוסטינו לא היה שבור כבר, הוא היה נשבר עכשיו. הסטתי את מבטי ממראה הדם המצמרר.

איך בשם האלים הם עושים דברים כאלה להנאתם.

שמעתי קול שבר וסגרתי את עיניי חזק, לא מעוניינת לדעת מה היה או מה קרה. הגברים בחדר הריעו.

"מקווה שזה עזר לך ללמוד את מקומך, רוגינו." אנטוניאטה אמרה שניגבה את הדם שעל פניה במגבת כאילו הוא סתם זיעה.

לא הבטתי בפוסטינו אך שלחו אותו לטיפול כמה קומות מתחתינו. "ועכשיו," ניאה נעמדה מול הבחורים שהסתדרו חזרה בשורות, "נתחיל באימון שלכם."