forever with you [1]

פרק 55 - שלשלאות ברזל

נקודת מבט דלנה:

אני לא יודעת מה קדם למה, כל המחשבות בראשי היו מבולבלות ומבולגנות.

היה דבר אחד שידעתי, וזה כאב.

מצמצתי את עיניי עד שהצלחתי לפקוח אותן. העפעפיים שלי עדיין היו כבדים, הריסים שלי הרגישו כאילו הם שוקלים טון ואולי אפילו שניים.

הרגשתי דגדוג באפי והתעטשתי. כל שיערי התפזר ועף אל מול פני.

נשפתי ברעד. למה, בשם האלים, קר פה כל כך?

לא ראיתי דבר. חושך איימים ללא טיפת אור. ישבתי על רצפת אבן, ידיי קשורות אל מאחורי גבי בעוצמה. שלשלאות.

המנוול אזק אותי בשרשראות ברזל!

הרגשתי נקודה בצד ראשי פועמת מכאב. זרועותי שרפו מעוצמת החיכוך ומכך שנשענתי עליהן כשהייתי מחוסרת הכרה בזמן שהן קשורות מאחורי גבי.

אלים, איפה אני? כמה זמן אני כאן?

פלאשבקים הכו בי. קולות הירי. איך ניאה אמרה לי לחכות לברנרדו. הצחוק המרושע של וינסנטה.

למה ברנרדו לא הגיע? למה הוא לא היה שם?!

קרקוש נשמע ואור נכנס לחדר מהכניסה. סגרתי את עיניי בכאב, העיניים שלי לא היו מסוגלות להתמודד עם הזוהר הזה.

"אה, התעוררת, עלמתי." קולו הדוחה של וינסנטה נשמע קרוב יותר מאשר קיוויתי שהוא נמצא.

הרמתי את ראשי ופקחתי את עיני בשנית, המפלצת עמדה ממש מעלי והביטה בי בחיוך מגעיל.

זיהיתי את החיוך שלו, אבל הכחשתי את זה כל הזמן. וינסנטה הוריש לשני ילדיו את חיוכו המעוות. החיוך שהיה מקסים על פניו של ברנרדו, היה מעורר בחילה על פניו המכוערים של המפלצת.

הוא התכופף בישיבת צפרדע ועדיין היה טיפה גבוה ממני, הוא הביט אל תוך עיניי והחזיק את סנטרי באצבעותיו בחוזקה, "התכשיט הקטן של בני. כמה שאת מקסימה."

קפאתי באימה מהמגע שלו, הוא העביר את אצבעותיו מסנטרי אל שיערי וליפף אותו שוב ושוב.

"מעניין כמה התכשיט הזה חזק." הוא אמר ועיניי נפרעו. הוא צחק את צחוק המאיימים שלו, "נראה שלא מאוד חזק."

"ברנרדו יהרוס אותך." אמרתי לו והשתדלתי להסוות את הרעד בקולי. עם כמה שפחדתי מוינסנטה, אני אפילו יותר בטחתי בבעלי.

"אני מחכה לראות אותו מנסה." הבטיח לי וזרק את ראשי הצידה בכוח.

הוא התרומם והסתובב אל כיון היציאה.

הכאב בראשי המשיך לפעום חזק יותר ויותר. פעימות ליבי נשמעו באוזני והתקשתי לנשום אף יותר.

"איך-" בלעתי את רוקי בכוח, "איך הצלחת להכנס לאחוזה?"

וינסנטה עצר וסובב את ראשו אלי בחיוך מעוות ומוכר עד כאב. "איך את חושבת?"

מתחת לראדר של ברנרדו, מתחת לראדר של דריו. "לא היה באחוזה אף אחד, נכון?" שאלתי חלושות.

המפלצת צחקה בקולי קולות, "מובן שלא היה אף אחד! אוגוסטו הרי לא חשב שאת תצאי מהמפלט שלך לפני שהוא יחזור!"

אוגוסטו?

קולי רעד, "אבל ניאה הו-" צחוקו של וינסנטה גבר והשתיק אותי. "איזה חמוד זה שאת קוראת לה ניאה! ממש כאילו אתן חברות."

אנחנו חברות!" התזתי באומץ שלא ידעתי מאיפה השגתי. "אז למה היא הפילה אותך בפח?" הוא סינן מבין שיניו.

"היא ל-" השתתקתי.

ברנרדו לא היה בחוץ. היא שיקרה.
סוכריית המציצה. היא הייתה עם סם שינה.
היא השאירה אותי בסלון. השאירה אותי איתו.

ראייתי הטשטשה. הלב שלי כאב. אני לא מאמינה שזה קורה לי.

וינסנטה התכופף אלי שוב וסטר ללחי שמאל שלי. "הילדה שלי היא דם מדמי. אנחנו נאמנים למאפיה, לא לבני אדם."