forever with you [1]

פרק 52 - XL

נקודת מבט דלנה:

בעלי היה בעבודה כל הלילה. הוא נשאר שם לסדר את כל ענייני האירוסין של ניאה עם ארמני הנפוח ההוא.

אני וניאה ישבנו ביחד בסלון הגדול עד שעות הלילה המאוחרות לצפות בסדרה חדשה, אנטוניאטה שכנעה אותי לראות אותה ולמרות סלידתי מדם ומכות, הסכמתי.

בשלב מסויים ניאה פרשה לישון, אני נשארתי עטופה בשמיכה בסלון הראשי וחיכיתי שברנרדו יחזור.

השעה הייתה 12:36 כאשר הרגשתי נידנודים בכתפי. עיניי נפקחו לאט ונפגשו בעיניו הכחולות של אהובי.

"לא הלכת לישון?" שאל קולה של ניאה בעודה מנדנדת אותי. עיניי נפקחו לרווחה והתיישבתי במהירות והבנתי שזה לא הוא אלא אחותו הקטנה.

בשם האלים, למה האחים האלה דומים כל כך?

"אוף, ניאה, הוא עדיין לא מגיע." שמעתי את הבכיינות בקולי וכמעט ורציתי להכות את עצמי על כך. אני לעולם לא מפסידה. אני לעולם לא נכנעת.

ניאה התיישבה לידי על הספה ופתחה את הטלפון שלה, "אדול" נשמע קולו של ברנרדו מהטלפון.

"אתה מתכנן לחזור הביתה מתישהו? אני צריכה להזכיר לך שהוא שלך?"

"אני בפגישה עם הארוס שלך, אנטוניאטה. אחזור בעוד שעה לאחוזה. קרה משהו?" קולו היה ענייני וקר, כששמעתי את קולו כך הבנתי כמה שונה הוא מתנהג עם אנשים אחרים. גם כשזו אחותו הקטנה.

ניאה הביטה בי, "לא." אמרה חד וחלק. השיחה התנתקה ואני נשפתי אוויר שלא ידעתי שהחזקתי בתוכי.

הרגשתי רע בשבילה. היא מקריבה כל כך הרבה בשביל להרוג את וינסנטה המפלצת הזאת.

"מה? לאן?" שאלתי את ניאה שנעמדה וצעדה ליציאה מהסלון, היא הסתובבה אלי "יש לי עוד יום ארוך" אמרה.

"אבל מה אני אמורה להגיד לברנרדו כשהוא יחזור?" שאלתי ותיעבתי את חוסר האונים שבקולי. "בדיוק מה שאת חושבת, הנסיכה מקנטקי".

דלת האחוזה נתרקה כשלושים שניוצ לאחר מכן. המסדרון מחדר הכניסה לסלון הראשי היה ארוך יחסית.

קמתי מהספה וצעדתי לכיוון המטבח, החלטתי להכין לעצמי שוקו שיעורר אותי. עדיין הייתי לבושה בטרנינג מאתמול והפוטר שלקחתי לפלב מהארון לפני שנסענו לניו יורק.

עדיין לא התרגלתי להשתמש במטבח באחוזה הזאת, זה לחלוטין הדבר הקשה ביותר שקיים.

כל מגירה שאת פותחת את מוצאת אקדחים במקום מזלגות ופצצות במקום צלחות.

חזרתי להתיישב על הספה ולגמתי מהשוקו הקר והמתוק שלי. בטלוויזיה לא היה שום דבר מעניין וכך גם לא בערוצים המיוחדים של האגרוף, מן הסתם.

לקחתי ספר שהיה על המדף והתחלתי לקרוא. הספר היה על משהו שקוראים לו 'תרבות הסינים העתיקה', לא מעניין.

סיימתי את כוס השוקו אז חזרתי למטבח והנחתי אותה בכיור. התחלתי לתפס את המדרגות היישר לאגף החדרים שלי ושל ברנרדו.

הלכתי במסדרון ואז צץ לי רעיון. זה היה משוגע אבל החלטתי ללכת על זה. בסוף המסדרון, אחרי החדר שלנו, היה חדר שברנרדו תמיד נכנס אליו ומעולם לא בדקתי מהוא.

זה לא מוסרי להסתכל לאדם בחדר פרטי בבית שלו אבל ברנרדו אמר שזה הבית שלי בדיוק כמו שהוא שלו ולכן בכל זאת רגלי הובילו אותי לכניסה לחדר. פתחתי אותה לאט והכנסתי את ראשי ברווח שנוצר.

החדר הענק היה... ריק. מה?

החדר הזה דמה יותר לחדר של בית מלון, כזה שאין בו שום דבר מעבר למה שצריך בשביל לישון.

ליד הקיר עמדה מיטה במצעים שחורים, כמובן, וכמה כריות. היא לא הייתה מסודרת אבל לא נראה שמישהו ישן עליה בזמן האחרון.

נכנסתי לחדר ופתחתי את ארון הבגדים. הוא היה ריק.

זה לחלוטין החדר המשעמם ביותר שהייתי בו. פסעתי בזהירות לכיון שידת הלילה שניצבה ליד המיטה הגדולה.

חששתי לפתוח אתהמגירה ולחטט באופן כל כך בוטע בחייו של בעלי אבל החלטתי שאני בכל זאת עושה את זה, וכן, לא טעיתי. בתוך המגירה הייתה קופסא קטנה ועליה ציור של המידה XL .

"מה לעזאזל את עושה, ג'ויה?" שמעתי את קולו של ברנרדו ליד אוזני וקפצתי בבהלה. הסתובבתי במהירות ופגשתי את מבטו.

ציפיתי לפגוש את מבטו הכועס, הרותח, על כך שפלשתי למרחב האישי שלו וחטטתי בחפצים האישיים שככל הנראה היו שלו אבל כל מה שראיתי בעיניו הייתה תשוקה.

"ברנרדו-" התחלתי להגיד אבל בין רגע ברנרדו הפיל אותי על הרצפה כאשר בומים חזקים נשמעו מבחוץ. "תכסי את הראש עם הידיים, ג'ויה!" הוא פקד ואני ניסיתי להבין מה קורה.

מזרן המיטה של ברנרדו ספג את הכדור וכל החדר התמלא נוצות. זרועותיו של ברנרדו עטפו את גופי והרימו אותי מהרצפה,

"תסתכלי עלי." הוא פקד ברוגע ואחז בידו בראשי כדי למקד את מבטי, "הכל בסדר." הוא ניסה להרגיע את הפניקה שהשתוללה בגופי.

ברנרדו אחז בזרועי ביחד אחת ובידו השניה כיון אקדח למעלה.

הוא משך אותי במסדרונות האחוזה ובמדרגות במהירות ישר לתוך חדר אטום שבכניסה שלו עמד גם דריו.

ברנרדו דחף אותי לתוך החדר, "תקשיבי לי." הוא פקד ואני הבטתי בו מבעד לאנדרנלין שסער בתוכי, "אפשר לנעול ולפתוח את החדר הזה רק מבפנים. את לוחצת כל הכפתורים האלה בצורת משולש כדי לסגור וגם כדי לפתוח."

התנשמתי בכבדות ופעימות ליבי נשמעו בחוזקה כששמעתי קולות של עשרות גברים מהכניסה לאחוזה, האזעקה התחילה לפעול ובכל זהר בצבע אדום של סכנה.

סכנה.

"את מבינה אותי, ג'ויה?" ברנרדו הביט אל תוך עיניי ואני הנהנתי אליו, "אל תפתחי לאף אחד. לא משנה מה אומרים לך או כמה זמן עובר. תפתחי אך ורק אם את תשמעי אותי ותוודאי שזה באמת אני."

הנהנתי אליו בלחץ, רגליי איימו לקרוס תחתיי. הכל בסדר. קולו של ברנרדו הידהד בראשי וניסיתי לשנן את מה שהוא הסביר לי.

ברגע אחד ברנרדו טרק את הדלת האטומה והכבדה והשאיר אותי בחדר הקטן לבדי.

לחצתי על הכפתורים בצורה משולשת כמו שהסביר וזה עשה צלילים ארוכים שהסבירו לי שכל המנגנונים של החדר עולים.

אלים שלי שבשמיים, תעזרו לי. תעזרו לנו.