forever with you [1]

פרק 19 - הדרך ללבו של הגבר

נקודת מבט דלנה:

החיים בניו יורק היו הדבר הכי משעמם שידעתי בכל חיי. טוב, אולי לא הכי. לבהות בקומיזו קורא ספרי פסיכולוגיה בהחלט עומד במקום הראשון. אבל האחוזה הזאת נמצאת במקום השני והמכובד.

"אתם רוצים להגיד לי שלא משעמם לכם?" שאלתי את דריו וניאה שישבו בסלון.

הטלוויזיה דלקה על ערוץ אגרוף כלשהו ודריו צפה בה בריכוז, ממש כאילו הוא משנן במוחו את התרגילים. או אולי לועג לחובבניות שלהם לעומת גברי המאפיה.

ניאה ישבה בספה השנייה והתרכזה בטלוויזיה גם היא. "הוא לא ישרוד את הסיבוב הזה," קבעה.

"אם הוא רק היה עומד בצורה טובה" אמר דריו בטון שאני מניחה שאמור להיות משועמם אבל כשמדובר בדריו, הקול שלו רובוטי בכל שעות היממה.

"אולי נעשה משהו?" זרקתי רעיון. "אנחנו עושים משהו" אמרה ניאה. גלגלתי עיניים, "חוץ מלצפות בשני בבונים נותנים אחד לשני סטירות".

זה לא היה נכון. על המסך הלך קרב שופך דמים. אני לא מבינה איך הם מסוגלים לצפות בזה לכייף. זה נורא.

"איפה ברנרדו?" שאלתי. "הוא יחזור עוד מעט" ענתה ניאה בקול קר.

מה הקטע של המשפחה הזאת ומצבי רוח?

נאנחתי וקמתי על רגליי. אם הם רוצים להעביר את הזמן שלהם כך, בכבוד. לי אין בכוונה לצפות בחרדות האלה.

נכנסתי למטבח הענק שהיה באחוזה. הוא כל כך גדול שזה עצוב. אף אחד להם בכלל לא יודע לבשל! כל הארונות בו ריקים לחלוטין. טוב הם היו כך עד אתמול, ברנרדו דאג לקנות כל מה שכתבתי ברשימה של הדברים שאני צריכה.

הוצאתי מחבת והתחלתי לערבב לתוכו את המצרכים של הרוטב בזמן שהכנתי את הבשר.

ברנרדו אולי חם מזג, מנותק, לא קשוב, קר, חסר הומור, קשה עורף, בלתי ניתן לקריאה, מטריד, לא פרפרציונלי, שד שנמצא לכל אחד מתחת למיטה אבל הוא עדיין גבר.

ואיך הולך המשפט? "הדרך ללבו של הגבר עוברת דרך הקיבה שלו."

בהחלט. אני הולכת למוסס לו את עטיפת הקרח שחוסמת את הרגשות שלו ואז אולי אני אוכל לחיות בתור אדם עצמאי.

כשהייתי קטנה היה נגד קנטקי איום גדול. לא שתפו אותי בפרטים אבל אמא ממש דאגה. אחרי שזה נגמר אף אחד לא הסכים לדבר על זה עוד.

אמא ואני היינו מכינות אוכל יחד כל יום עד שאבא היה חוזר הביתה עם קומיזו. פלב היה חוזר בשעות אחרות בגלל שהוא לא היה נמצא איתם במה שהוא לא עשה בתפקיד שלו.

אני זוכרת איך אמא הייתה מראה לי ללוש את הבצק ואיך ליצור צורות משונות ולשמור על הפריכות.

כשסיימתי עם הבצק השרירים שלי כבר כאבו אבל זה בהחלט הולך להיות שווה את זה. הכנסתי את הבצק המגולגל לצורת פרפר לתנור שכבר חומם ועברתי לעבוד על שאר המאכלים.

הכנתי לארוחה חתיכות בשר מתוקות, אנטריקוטים, מרק כתום שראיתי שדריו אוהב, סלטים, תפוחי אדמה ופסטה.

ערכתי את השולחן וניקיתי את כל המטבח. ברנרדו נכנס לאחוזה בדיוק כשסיימתי לשטוף את הכלי האחרון.

יצאתי מהמטבח לסלון המרכזי שגם ברנרדו נכנס אליו מהכניסה הראשית. הוא סרק אותי בעיניו ולאחר מכן עבר להתיישב.

"היי" אמרתי לברנרדו אחרי שלא ראיתי אותו כל היום. הוא הרים אלי את מבטו מהספה "היי" ענה.

"אז.. כשלא היית פה ושני אלו היו עסוקים בלראות איך יצורים מגודלים מלכלכים את עצמם בדם הכנתי משהו" אמרתי בחיוך לחוץ.

אני כל כך מקווה שזה יגרום לברנרדו להיות טיפה פחות קשה או לפחות ירגיע את העצבים שלו עלי.

"הכנת.. משהו?" שאל בבלבול.

"אתה רעב?" שאלתי בחזרה.

הוא סרק את גופי בשנית לקם ממקומו, "ניאה, דריו, בואו" קראתי אליהם והלכתי לכיוון המטבח. ליד ריבוע השיש הגדול שבאמצע שלו ניצב אי גדול עמד לו שולחן עגול גדול שערכתי בטוב טעם, עמוס בכל מה שהכנתי במשך למעלה מחמש שעות.

הצצתי בברנרדו, מבטו נשאר קפוא כאתמול שלשום, נראה שלא הלך לי כל כך. לפחות הארוחה תהיה טעימה ולא עוד אוכל מבחוץ.

"וואו," אמרה ניאה כשנכנסה גם היא לאיזור האכילה. "אז זה מה שעשית פה כל הזמן, כבר חשבתי שאת חופרת מנהרה מתחת לאחוזה" התבדחה.

חייכתי אליה, "פשוט חשבתי שאולי הגיע הזמן לאכול אוכל נורמלי" אמרתי. ניאה התיישבה ראשונה ולקחה לצלחת של אוכל, "אם אתם לא רוצים לאכול, זה בסדר," אמרה ניאה לשני הגברים שעדיין לא התיישבו, "אני מוכנה לאכול כל מה שיש פה."

ברנרדו גיחך והתיישב גם הוא, לקחתי את הצלחת שלו והעמסתי עליה ערמות של אוכל, נמאס לי שהוא לא אוכל כמעט בכלל וכשכן הוא אוכל אוכל לא בריא.

הכנתי לדריו גם קערת מרק מעלה מולו והוא התחיל לאכול לפי קצב אחיד. אני צריכה לבדוק עם ברנרדו אם הוא זוכר שבילדות שלו החליפו את אחיו הקטן עם רובוט למה הדבר הזה לא מתנהג בצורה אנושית.

"איך היה היום שלכם?" שאלתי את ברנרדו ודריו. "כרגיל" ענה ברנרדו. נראה שהם לא רגילים לשתף מה עובר עליהם.

"מה עשית היום?" שאלתי שאלה טיפה יותר ספציפית. "עבדתי" ענה.

אתה צוחק עלי?!

"אוקיי.." אמרתי, "דריו?" הפנתי את השאלה גם אליו. הוא הימהם בשאלה, "איך היה היום שלך?" שאלתי אותו.

"כרגיל" ענה לי.

אני שניה מלרצוח אותם. נאנחתי עמוקות והמשכתי לאכול בשתיקה. "האוכל טעים מאוד, דלנה" החמיאה ניאה.

הרמתי אליה את מבטי, "תודה רבה" אמרתי בכנות. אני לא חושבת שאני אצליח להבין את הבחורה הזאת אי פעם אבל אני בהחלט יודעת שהיא משהו מיוחד.