forever with you [1]

פרק 56 - קול צרחות

נקודת מבט דלנה:

לא ידעתי כמה זמן הייתי פה. כל רגע היה גיהינום. מיד אחרי שוינסנטה יצא נכנסו שלושה גורילות שגררו אותי בעיניים מכוסות לחדר שהיה קפוא ממש כמו הקודם.

הם חתכו את עורי והכו את גופי. כשהאגרופים פגעו בי לראשונה, נשמעו קולות שבר. הקאתי ודיממתי ובכיתי וצרחתי עד שנותר בי כוח רק כדי לשתוק.

הבגדים הקרועים למחצה שלי נצמדו אלי כי היו דביקים מדם. דם וקיא.

איש מהם לא חילל את גופי. הם לא אנשים טובים, הם ככל הנראה פוחדים מוינסנטה.

התעוררתי מהעלפון השלישי שלי, בערך, בגלל החיסרון בחמצן. מצמצתי את עיניי במהירות ונאנקתי.

אגרופו של הגורילה הראשית לפת את גרוני. פעימות ליבי הוגברו במהירותן וידעתי שאין לי מה להתחנן בפני היצור. זה היה מעבר לכוחותי.

נקודות שחורות הופיעו בשדה ראייתי בדיוק כשהרגשתי פרץ חמצן נכנס אל ראותי מהר מדי.

הוא זרק אותי על הרצפה. לא היו לי כוחות להזדקף, נחנקתי וניסיתי להסדיר את נשימתי לפני שאתעלף שוב.

כל צחוקיהם של הגורילות מילא את חלל החדר. אחד מהם, השרירי ביותר אך הנמוך ביותר, תפס בשיערי ומשך את ראשי אחורה בצורה שהכאיבה לעצמותי, חידשה את הדימום בכל גופי וגרמה לי להקיא את מה שנשאר בקיבה שלי.

וינסנטה הופיע בכניסה לחדר, שנראה קטן בצורה מלחיצה. לא הרמתי את עיניי אליו, לא הייתי מסוגלת.

לא רציתי להכנע בפני המפלצת אבל כבר לא היו בי כוחות. שרירי כאבו וכל מה שרציתי היה שהוא ירה בי.

אז למה מתכוון ברנרדו כשהוא אומר שכשהוא מסיים לטפל באנשים הם מתחננים שהוא יהרוג אותם?

לא רציתי לחשוב על זה. הרגשתי נבגדת אבל מעבר לכך, כבר לא היה לי אכפת. לא אכפת לי עוד מאיש.

רק, למען האלים, שהכאב הזה יעלם.

"חתיכת זונה מזורגגת." הוא קרא מעלי. וינסנטה החזיק אותי ממפרקי ידי מכף ידו והרים אותי כך שהרגלי לא נגעו עוד ברצפה.

שנאתי כל כך את האדם הזה. תמיד ניסיתי להבין איך ברנרדו חי בבית ביחד עם המפלצת הזאת.

בשם האלים, אני יודעת שדריו וניאה מאוד סגורים ומופנמים אבל אין סיכוי שהם לא פחדו לגור יחד איתו תחת אותה קורת גג.

הפחד שהוא יעשה משהו, שהוא יכנס בלילה לחדר שלך או סתם לאכול איתו ארוחת בוקר - כמו כל משפחה נורמלית. זה היה פשוט בלתי נתפס מבחינתי.

אבא לא היה אדם של רגשות אבל הוא מעולם לא פגע בי. הוא מעולם לא הניח עלי אצבע לא במקום או העיר לי.

אני מניחה שהוא לא רצה לחלל את גופי, כיון שגוף של אשה בתולה היה שווה הרבה יותר במאפיה מאשר אחת שלא.

לא ידעתי איך זה לחיות בפחד שכזה. בחודשים שלפני החתונה עם ברנרדו באמת חששתי שהוא יכנס לחדר שלי ויעשה בי מעשים בניגוד לרצוני, אבל לחיות ככה חיים שלמים?

הפחד שלי מברנרדו לא היה מוצדק לעומת זאת פחד מוינסנטה בהחלט היה מוצדק לחלוטין.

הוא היה רע. הוא היה רוע טהור ואני בשוק שבסופו של דבר גם הוא בסך הכל בן אדם.

הייתה תחושה כאילו הוא לא אנושי, יצור נורא, איך אדם מסוגל להיות רע כל כך?

לכל אדם יש רצון להיות אהוב, נאהב ולאהוב.

וינסנטה סטר לפני וצלצולים נשמעו באוזניי, "זה מה שמגיע לך זונה. אני אזיין אותך כל כך חזק שאת תרצי שיכרתו לך את הרגליים מרוב כאב."

נחבטתי ברצפת האבן ונאנקתי. התפתלתי בכל כוחי אך הגורילות של המפלצת החזיקו את ידיי ורגלי וריתקו אותי במקומי.

המצב היה אבוד. אני הייתי חסרת כל.

הדמעות שלי התמזגו עם הדם שנטף ממני ונפלטה מבין שפתי יבבה.

כאב פילח את רגלי, "את לא תשמיעי קול עד שאאשר לך זונה." עוד יבבה. עוד שריטה.

עוד השתנקות.
עוד דם שנשפך מגופי.
הנקודות השחורות חזרו אך גופי לא נתן לי להפרות מרוב הפחד שאחז אותי.

וינסנטה תיפס מעלי והסיר את הקרעים שנשארו מבגדי. דמעה נוספת ירדה מעיניי.

"תפסיקי לבכות מזדיינת!" המפלצת הרימה את כף ידי, "עכשיו תראי מה יהיה העונש שלך על כל דמעה שאת מזילה בביתי.

צרחה נפלטה ממני כשוינסנטה שבר את האצבע שלי בקול רועם.

שמעתי את צחוקו מבעד לכאב שאפף אותי. עיניי הוצפו דמעות שטשטשו את שדה ראייתי.

הכאב בידי גבר ואני צרחתי בכל קולי כשהוא שבר את הקמיצה שלי.

קולי נקטע בגלל שלא היה מסוגל לצרוח עוד. הרגשתי שריפה בגרוני, שעות של צרחות כנראה הרסו את מיתרי הקול שלי.

בשניה שהשתתקתי רגלי נפתחו בתנופה. אצבעותיו של המפלצת העמיקו על עורי והכאיבו אבל לא יותר מהכאב ברגלי כשהן נפתחו בעוצמה כזאת.

"זונה מסריחה. אני אלמד אותך איך להתנהג!" הוא צחק את צחוקו.

פי נפתח בשביל לזעוק אך לא בקע ממנו קול. לא יכולתי יותר, אני לא מסוגלת.

פיצוץ נשמע והקיר מולינו התפוצץ לחתיכות. הכל קרה כל כך מהר. אך לבסוף ראיתי את גופו של בעלי מוחץ את המפלצת הגדולה ביותר מבין השדים שהיו בעולם.

יריות נשמעו וגופות נפלו לצידי. רציתי להרים את ידי על ראשי כדי להגן עליו אך זה כבר היה יותר מדי בעבורי.

צמרמורות של כאב חלפו בכל גופי עד עמוד השדרה שלי ובחזרה.

ברנרדו רכן מעלי ולא הייתי מסוגלת לפרש את הבעת פניו.

"הכל יהיה בסדר, ג'ויה."

ואז הכל החשיך שוב, ממש כמו בפעמים הקודמות.