forever with you [1]

פרק 40 - ברכות ולחצים

נקודת מבט דלנה:

העולם שלי עומד לקרוס. אלים שבשמיים ועל פני האדמה, בבקשה, אני מתחננת בפניכם, אנא הצילו אותי מהנישואים האלה.

מעולם לא חטאתי, תמיד דברתי טובות עליכם. אנא מכם הצילו אותי מהמפלצת העומדת בצידו השני של הכנסייה.

מלמלתי תפילות עם כל צעד שלי לכיוון ברנרדו, לכוון העולם החדש שלי. המציאות החדשה שלי.

"אני סומך עלייך עם הברית הכי חשובה שיש לנו, דלנה" אמר אבי בשקט, בצורה כזו שרק אני אשמע.

ידעתי כמה אבא דואג מהברית, אף על פי שניסה להסתיר זאת ולגרום לזה להראות כאילו היד שלנו על העליונה מהסיבה שברנרדו הוא זה שהציע את העסקה.

למרות זאת העסקה הזאת נועדה לעזור לקנטקי לא פחות, לבית שאני כל כך אוהבת ומתגעגעת אליו בכל נפשי.

הרוסים התחילו לפלוש לאט לאט לקנטקי. נראה שהם מתגרים בכל המאפיות האיטלקיות, כמו נותנות להן איום שקט.

"הכל יהיה בסדר, אבא, לא אאכזב אותך". לחשתי שניה לפני שאבא הניח את ידי בידו הגדולה והחמה של ברנרדו, ארוסי שבעוד כמה רגעים יהיה בעלי החוקי.

עליתי במדרגות הקטנות אל בימת הכנסייה, מבטו של ברנרדו ננעץ אל תוך עיני. עד כה לא הצלחתי לקרוא את המבטים שלו, להבין מה עובר לו בראש.

מי יודע מה הוא חושב עכשיו? אולי הוא מתחרט? אולי הוא ישכיב אותי הלילה? אלים, הלילה יש את ליל הכלולות שלנו. הוא יגע בי?

שמעתי את נאומו של הכומר במעוות, כל העולם נהיה ירוק. אולי מפני שכל עולמי היה צבע עיניו של ברנרדו?

"ועכשיו לנדרי הנישואין" שמעתי את הכומר אומר ומכחכח בגרונו כבדרך אגב, כנראה שם לא שלא הייתי מרוכזת ואני ממש מקווה שהוא היה היחיד.

" האם אתה, ברנרדו אדול, בנו של וינסנטה ולוסיה אדול, קאפו ניו יורק, מוכן לשאת את דלנה נסו לך לאשה?" שאל הכומר בקול רשמי.

"כן". אמר ברנרדו באדישות אך בקול ברור שלא ניתן לערער עליו.

אוויר שלא ידעתי שהחזקתי יצא מראותי, הוא לא התחרט! זה אומר שנשארה לי רק האופציה שהוא עדיין כועס..

"האם את, דלנה נסו, בתם של פאולו ואלדבלה נסו, בתו הקטנה של קאפו קנטקי, מוכנה לשאת את ברנרדו אדול להיות לך לבעל? האם את מבטיחה להיות שם למענו ולתמוך בו כאשה טובה וראויה?" שאל הכומר.

בלעתי את גרוני, צמרמורת קלה עברה בגבי עד שנזכרתי שגם אם אסרב יחתנו אותי איתו. כיחכחתי בגרוני בצורה שלא ישמעו, "כן" ניסיתי לחקות את קולו העוצמתי של ברנרדו אך קולי רעד.

הכומר הביט אל עבר הקהל "אם למישהו יש התנגדות לנישואים הללו שידבר עכשיו או שישתוק לנצח." לרגע קטן רציתי שמישהו יקפוץ מכיסאו וירים את ידו במילים אני מתנגד.

זה לא קרה.

"אם כך," הוא הסתובב אלינו חזרה, "אני מכריז עליכם עם הסמכות שנתנה לי על ידי כבוד כל האלוהים, ישו רם הודו, שבעל ואשה." העולם כולו קפא, "אתה יכול לנשק את הכלה".

עיניו של ברנרדו ירדו אל שפתי ונשמתי נתקעה בחזי. הוא רכן אלי כדי להשלים את פער 33 הסנטימטרים שהיו בינינו. התרוממתי מעט לכיונו והוא עצר במרחק נגיעה בשפתי עד שהרגשתי את השפה שלו רופפת מעל לשלי.

אם היה אפשר לקרוא לזה נשיקה? לא ממש. ועם כל זה זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי.

בלי שהצלחתי לשים לב מצאתי את עצמי שעונה על זרועו החזקה של ברנרדו בזמן שעברנו בין האורחים בכנסייה.

"הכל בסדר, ג'ויה?" שאל ברנרדו והביט לעבר זוג שהיו זרים לי שבאו לאחל לנו את ברכתם. הם הסתובבו והלכו, "כ- כן".

שמעתי את הגיחוך הקטן שיצא מבין שפתיו אך הוא לא אמר דבר.

מריוס, הקונסליירי של אבי, התקרב אלינו יחד עם אשתו ומאחוריהם קמילה, חברתי הטובה ביותר.

מריוס וברנרדו לחצו ידיים, "ברכותי" אמר ואז צעד לאחור עם אשתו בלי לתת בי אף מבט. באותו הרגע הרגשתי כאילו מכרו אותי. כאילו קנטקי השתמשה בי, ואולי זה דווקא נכון?

חיבוקה של קמילה עטף אותי במהירות, חם ומעודד כתמיד. "את בסדר?" היא לחשה לאוזני. כל חברה אחרת הייתה צורחת מאושר אחרי שהחברה הטובה שלה התחתנה אך אנחנו לא היינו חברות רגילות, נשים רגילות.

קמילה ידעה כמה לא רציתי את הנישואים האלה, "משתדלת" לחשתי חזרה והתנתקתי ממנה. חיוך עלה על שפתי, החיוך הראשון שלי מהימים האחרונים.

"את כל - כך יפה," נדמה שהיא עצרה את נשמתה. "וואו, להתעלף ממך!" היא הרימה את ידיה לפיה בהתפעלות.

צחקקתי, "תודה". קמילה הביטה בברנרדו, "ברכותי, קאפו. זכית באשה הכי יפה שיש לכדור הארץ להציע" היא אמרה לו במתיקות ארסית.

גילגלתי עיניים בחיוך, אהבתי את הבחורה הזאת ברמות. ברנרדו נעץ מבט קר בקמילה אך היא לא התפתלה תחת מבטו, לקמילה יש יותר ביצים מכל גבר שנמצא פה.

"קמיל" הסחתי את צומת ליבה והעברתי נושא במהירות, "ראית אולי את ביאנקה?" שאלתי.

היא החזירה את מבטה אלי, "כן, בפעם האחרונה שראיתי אותה היא עמדה ליד אמא שלך ודיברה איתה על משהו, היא בטח תבוא אלייך בקרוב". הינהיתי והיא חיבקה אותי חזק בשנית והלכה חזרה אל ההורים שלה.

הבטתי בגבה של קמילה מתרחק, "מי זו?" שאל ברנרדו. הסתובבתי אליו לגלות שהוא נועץ בי את מבטו.

"זאת קמילה, קמילה טורטורו. בתו של הקונסליירי של קנטקי". אמרתי. "כן, אני יודע מי היא. התכוונתי מי היא בשבילך.".

אה. "היא חברת ילדות שלי, החברה הכי טובה שלי. הבחורה הכי מטורללת ואמיצה שאני מכירה. מספיק אמיצה בשביל להביט לך היישר בעיניים". התגרתי בו.

"או מטורללת" הוא הרים גבה וצל של חיוך ביצבץ בזווית שפתיו.

נשפתי מיד את האוויר שהחזקתי בתוכי, "ברנרדו-" התחלתי לומר אך הוא הרים את כף ידו ועצר אותי, "נדבר על זה אחר כך. עכשיו, אנחנו חוגגים את החתונה המאושרת שלנו."

הוא אמר והושיט לי את זרועו, לקחתי את זרועו ביד אחת ובשניה החזקתי את קצות שמלתי הארוכה.

כן, החתונה המאושרת שלנו.